בהתחלה, כשאדוני קרא לי כלבה, עוד ניסיתי להסביר לו בטיעונים סופר הגיוניים שאני לא ממש כלבה
כל הצייתנות הזו והביטול עצמי לא התחבר לי לעצמי
אז אדוני הניח לי למצוא לי את הכינוי שידייק מי אני בשבילו
ואדוני? הוא מההתחלה אדוני. אין מקום לשאלה.
אז כמו ילדה מתלהבת עם קוקיות ביקשתי לעצמי את הכינוי תלמידה. תלמידה מזדיינת אדוני הסכים.
וכעבור תקופה קצרה מאוד (שעות?ימים?)
מצאתי את עצמי מולו כלבה מזדיינת, שרמוטה וסתם מזדיינת, בלי תואר
בפשטות, בטבעיות.
בלי דרמה.
ואפילו מזדיין, גבר, מזדיין.
כן, מול אדוני הזיכרי והנקבי שלא כהרגלי מתערבבים כהוגן, שניהם באים לידי ביטוי, יש לי המון מקום לרגליו.
שאסביר לכם כמה שזה מעיף אותי? אפשרות לזיכרי מעורבב בנקבי? אין לי מילים. סורי.
תחושת כוליות, מלאות.
וזה קורה במקביל לתהליך שאני עובר איתה, של התקרבות מחודשת מאוד אינטימית ותקשורתית, ואני מוצא את עצמי זוחל אליה, מתחנן לטמון את ראשי בין רגליה
מבקש ללקק אותה, לענג אותה והעונג שלה מתערבב והופך שלי. ופתאום היא מזיינת אותי. מזיינת טואבב. גורמת לי לגנוח ולייבב לה באוזן ולרעוד ללא שליטה.
והעונג?
אינסופי. גלים גלים. בכל פעם שאני חושבת שגמרתי ונחה רגע עוד גל מציף אותי ואני מתחננת שתדפוק אותי רק עוד פעם, רק עוד קצת. ולפעמים זו היא שלוחשת תני לי עוד, את יכולה, אני יודעת.
אדוני רוצה את שתיינו, אני יודעת.
וזו היא שתצטרך לקבל את ההחלטה אם להצטרף למסע
היא יודעת עליו, אני מספר לה הכל (כמעט) ובשונה מסיבובים קודמים זה פחות מפריע לה שאני בא אליה בתחנונים כשהיא יודעת שזה אדוני שהדליק בי אש. היא פשוט מתענגת על האש שיש בי.
אני מאושרת, כבר אמרתי?
וגם קצת חוששת
וכשאדוני הורה לי לכתוב עליי בכלוב שמחתי
כי אני יודעת שאני מוקף פה בחברים שמבינים ויודעים וגם כאלו שתומכות ומאירות את הספוטים העיוורים שלי.
אני שואל את עצמי הרבה, איך זה יתכן? מה קורה לי? מהזו הסופה הזו. להתמסר לגמרי? לשמור על עצמי? איך?
ובוחרת ומבקשת ומתחנן לשליטתו של אדוני
תודה אדוני
🙏
