סופסוף בוקר שקט לבד בבית
התגעגעתי לאפשרות להכנס למקלחת לגלח ולצחצח ואז להשתרע על המיטה לאימון חורים קצר, נעים לי יותר שאני פתוחה...
ומה הקטע הזה של להתחפש?
מבולבלים חמודים, פורים כל הקטע שלו זה להתפשט! הפוך! כאילו ונהפוכו, דה?
כל החיים אחנו חובשים מסיכות ומסתירות את האור שלנו, הנה פעם בשנה כמו שאמרתי לבן שלי כשכמעט נרדם אתמול- תחלום מי אתה רוצה להיות ובבוקר כשתקום פשוט תהיה, השער נפתח.
אני לא צריכה להתחפש ולעטות עליי רשת שחור ותחרה כדי להרגיש נשית, גם כלובון ופלאג עוזרים (כן, הפלאג בפנים גם לאורך המסיבה השכונתית היום) אבל הגעתי למקום שאני יכולה גם בלי.
נשית גם עירומה.
וכתב על זה יפה אהוד בנאי-
"בליל הפורים הזה אני מנסה להכניס את עצמי למצב תודעתי של עד דלא ידע. זה בעצם איבוד ההכרה המציאותית, היומיומית, להיכנס לתוך מרחב שבו אתה לא מבדיל בין מרדכי להמן, בין טוב לרע, בין לילה ליום, מציאות וחלום. זה חייב להיות מצב זמני, התקף חולף, כי הרי מחר צריך לקום לעבודה, לשלם דו"חות חנייה, למלא טופס קצבת אזרח וותיק, להכניס את הארנק לתיק.
אבל עכשיו, באישור מגבוה של חכמים, אני נכנס למצב של עד דלא ידע. אני כבר יודע שהיין לא יביא אותי לעומק של זה, היין ירדים אותי ואז אהיה במצב של עד דלא ידע עד שאתעורר, אבל אני מנסה להבין מה המצב הזה אומר לי, כאן, עכשיו, בלילה הזה. זה יכול להיות מטיל מורא, להוריד את כל שכבות הזהות ולעמוד עירום, נשמה מרחפת בחלל הריק, עד דלא ידע: עד שלא אדע מי אני, מה הלאום שלי. מה הדת שלי, מהי עיר מגורי, מולדת אבותיי, משפחתי, אשתי, עבודתי, וכל אשר לי - הוא לא שלי. נטול שורשים, אין עבר מלפני, אין עתיד מאחורי, מוקף בחלל ריק מכל צדדי, לא מבין את שפת אמי, לא מזהה את אחותי, לא זוכר היכן ביתי. הילד האובד לפני שאכל מעץ הדעת. זה הוא רגע שנפער מעל פי תהום עמוקה לאין חקר, רגע שיוצא אל כל מה שמעבר, אין קו מקשר, דממה דקה בתדר.
ואחר כך תבוא הנחיתה ואיתה שמחת הגילוי מחדש של העולם הזה. המולדת. המשפחה. החברים. המוסיקה. החיים כפי שהם. ואולי זה הוא עניין נהפוך הוא. לנטוש את הגוף לדקה ולחזור. להתהפך. להיוולד מחדש."
ונכון מתמיד כשיש מסע🍄 ומקדש בחמישי
התודעה כבר פעורה ומוכנה לניסויי זהות מול אחרימות שאני מכירה ואוהבת
תהנו המון
חג משמח סוטים, שמחה עמוקה של זהות בדיונית כלכך אמיתית
