זה התחיל בפגישה במגרש חנייה חשוך, שני גברים חונים ומחכים, בודקים אם אפשר לגשת
לא, זה התחיל לפני, בזריחת ירח כפולה שראיתי. הראשונה כשיצאתי לזרוק ת'זבל לפני שיצאתי לכיוון העמק, ירח כתום וגדול בוקע מהאדמה, וכשהגעתי למגרש החנייה היא זרחה מעל הרמה, בעודי בוחן את הגבר במכונית השחורה בקצה הכורכר.
חזקה הלבנה היתה באותו לילה
ועוד לפני כן, כל הזמן החזקתי אמונה בטיול. שיסתדר, שיהיה טוב, שניפגש, ובטח שאפשר. מבחינתי היה לי ביטחון שתהיה חוויה משמעותית לכל המשתתפים, הרי לשם כך התכנסו, לא? הרמה, הבזלת שהופכת לגיר ככל שיורדים, הלבנה, הפאקינג כנרת מוארת וזורחת לירח, וטבריה יפה מרחוק, הכל תפאורה.
לטלי 35 זה לא הספיק, אבל מה אתה מביא לקומזיץ היא חזרה ושאלה?
אל תדאגו אמרתי, ברטג התכוונו לחרדים, אתם יודעים איזה טיילים גרועים הם, לא בגדים ונעליים מותאמות לטיול, חסרי תנועה מעיקרם, ובחיים לא לוקחים מספיק מים. זה מסלול רמה בינונית.
היה ברור לכולם שאני מוביל את הדרך, התברברתי חופשי, איבדתי את הדרך כמה פעמים, אני רגיל לאבד את הדרך ולמצוא אותה מחדש, לא לכולם היה קל, לא עם הלרדת ירידה תלולה ולגלות שצריך להסתובב ולעלות הכל חזרה ובטח לא עם העובדה שמי שמוביל מוביל קבוצה לאבדון
ותודה למי שהיה שם בסביבה לקחת אחריות, לבחור דרך באמצעים שעמדו לרשותו, ולהוביל בה. אני בטוח ובטוחה שזו היתה חוויה טובה לכם
אני עולה במעלה, הגוף מתאמץ, לב דופק, זיעה מתפלל שכולם יסתדרו עם המאמץ. וזה היה קשה. כמעט לכולם. והמנטלי. מיינד פאק. איך לעזאזל הגעתי למצב הזה?
ואני פתוח, כי האדרנלין, והלבנה שכבר זורחת מעלינו, לא מתעניינת בסיפורנו, לכאורה, והכנרת, והלב מתמלא כי אלו שיטחי המרעה של בן צבי, הייתי ישן פה בבקתה פעמיים בשבוע בשמירה על העדר, באחת השמירות האלו גם דיברתי עם טלי בפעם הראשונה. מעגלים.
פתוח גם לאחרים, לא בדיבורים, בתחושות, הרגשתי כעס אכזבה קללות פחד וגם הרמת כתף של היי זה מה שיש אז החיים יפים והרגשתי כל נשימה קצרה בחזה מתפוצץ ממאמץ וגוף שנאבק ברצון להתיישב ולקוות שמשהו יציל אותו מהמצב
הייתי איתם, איתכם, מי שקורא והיה, עשיתי כל יכולתי לעזור לכם בדרך שלי, שלכם
אני לא רוצה יותר להוביל ולפקד אמרתי פעם למגד, זה היה רק קצה הקרחון לתחושה שאני לא מוכן יותר לקחת אחריות על אחרים מאז ועד היום
אותי הטיול פגש עמוק
והלבנה
והכנרת
לא היה קל בכלל
כשהגענו למקום מבטחים על הכנרת בשארית כוחותיי הקמתי מדורה מהעצים שהבאתי (שקדים וזיתים, מתחתית הערימה, מיושנים כבר ארבע שנים) טלי הפעילה מטבח בצל ותפודים בגחלים, הכנסתי את כולם לאש, טבלתי עירום כהלכה בכנרת צף ושוקע במים הטובים, חזרתי למדורה, נשכבתי על החלוקים ורק סידרתי תחתיי את הכרית ורגע אחכ טלי העירה אותי בבוקר כשכולם התקפלו
המדורה נשארה קטנה ומתוקה
ואני, הלום, עליתי הביתה
הילדים אכלו בשישי קרטושקס אורגינל עם מיטב מטבלים במקום האוכל הרגיל של סופיה הדרוזית מהחצר של המכולת של שישי במושב שבשדותיו הלכנו
תודה
סליחה
היה מרהיב