והנה זה קצת חוזר אליי אחרי תקופה אורכה
הללכת בחוצות והראש מריץ פנטזיות
בחיי שהתגעגתי לדמיון המפותח שלי
ואין כמו חופשה בניכר בשביל להזכר בעולמות ישנים
ועוד עוזר לי הליכה מאומצת בין בולדרים ענקיים שגורמים לכל הגוף להשתתף בהליכה, לא רק הרגליים שזזות ימין שמאל ימין, דילוג מעל סלעים, התפתלות בין מעברים, טיפוס מותח איברים, התחמקויות מפטל שורט (או פשוט לעבור דרך ולתת לו לשרוט) הרמת מבט תכנון נתיב ורק אז תנועה, והכי הכי החוסר בשביל והתחושה שאיש לא היה במקום שבו בחרתי ללכת
ואז, כשאני מגע אל הכפר בן ה1000 שנים
והמעיין עם הבריכונת בכניסה לטבילת רגליים וריענון פנים.
כל כפר צריך מעיין ריענון בכניסה.
והנה זה בא
המבוגר עם רעמה לבנה בטנדר הופך בדמיוני לצייד גברים צעירים ועסיסיים
הזוג בקפה שבדמיוני מזמין לאקסטה של אחהצ בביקתה שלהם. וואי וואיי, מה עשינו שם. בדמיוני.
והמכשפה בדרך שמפה לשם אני מוצא את עצמי שוכב על העפר כדי שתוכל להשתין ישר לפי
ואז הלמברג'ק על הטוסטוס שעוצר והיא רושפת לעברו חכה לתורך והוא בצד מצית סיגריה בשלווה עד שתסיים והוא יוכל לשפוך את שפיכו לגרוני
טריוויאלי
לכאורה
אבל באמת שהדמיון התפוגג לי בשנתיים האחרונות
ואז הגיע החו"ל...