מאז המלחמה לא יוצא לי הרבה לכתוב ובכלל לבטא את עצמי
אני בדיוק מקשיב לשיעור שאישתי מעבירה ובו היא מדברת על מערכת העצבים הסימפטטית וזו הפרא סימפטטית. ואני כדי לכתוב צריך מערכת שקטה שמאפשרת התכנסות ושקט
ואיזה
כבר שנתיים וחצי כל המודעות נמצאת רק בקצות האצבעות, הומו ספיאנס הישרדותי עם חושים מחודדים ותנועות רפלקסטיביות
מתחיל לגלגל בראש סיפור על הפיה שהזמינה למפגש עם נשלט שלה, וואי וואי מה הייתי עושה בהם, היינו שוחים בנוזלי גוף
וכל התחושות שהטקסט הזה מעוררות בי מתפזרות ברגע לאלף רסיסים
והפוסט שנכתב לי בראש כבר ימים ארוכים, על מי אני היום, הצורך בלכבות את עצמי ולהפקיר את עצמי בידיים מנוסות מלאות תשוקה להשתמש במה שעולה ממני
כבר חפרתי על הגריינדר מקריית שמונה עד לחולון, ואני פותח חלונות, מסמן טרף (מי הולך לטרוף את מי?אני מקווה שהוא יטרוף אותי כי אני בטוח הולכ לטרוף אותו), מבזיק את עצמי לכל עבר בלי שום אפשרות מימוש
שוב גל ייחום עולה
והכלובון שנעים לי בו
ורצועות וגומיות
לבטל את המיניות הזיכרית החודרנית, להעצים מיניות גברית רכה מקבלת ונדפקת
ואישתי...גאד דאם כמה שזה מסובך. אני, כבר הבנתם מתכנס והיא רק מבקשת אותי להיות איתה ובשבילה, והבית במתח כי פאקינג מלחמה והצעיר שלי חווה ניתוק חברתי שלא לומר בריונות
ואני ממשיך לבנות כי יש דדליין, ומבלה 4 שעות ביום בחמל על מדים ונשק, וסוחב פציעה
וזוכר
אביב, החורף חלף
הכל יהיה בסדר
תודה על ההקשבה
הייתי צריך את זה