אני פצוע ואת לא מאפשרת לי מנוחה. זה לא רק את. אלה החיים שיצרנו. משהו מבפנים צריך להשתנות. חייב להשתנות.
אבל אתה פצוע כל החיים שלך ואני כבר לא יכולה לבד. אני צריכה אותך.
זה מכאיב
אני רק מבטאת מה שאני מרגישה. להרגיש זה גם מכאיב.
אז נעמוד פה ונכאיב אחד את השניה?
שתיקה
אני כבר לא אני. הובסתי. אין לי לאן לצמוח. לא השארתי לעצמי אויר לנשימה. הלב שלי שרוף. הריאות צמיגיות. והטוסיק הדוק וקפוץ משנים של הזנחה. אין לי. אין לאן או למה.
אז בשבילי. בשביל הילדים שלך.
אני כבר שם שנים. בשביך ובשביל הילדים. את עצמי שכחתי. כל הרעש מסביב מבלבל אותי. עושה אותי חסר אונים. אני הולך ומחפש חוסר אונים בידיים שלו כדי שישקף לי את הבפנים. אולי זה ישחרר איזה בכי עצור שיספיק לעוד תקופה.
אתה במעגל של בריחה
אני בורח מול איום מיידי. נחש. חלאה. חמותי. אחרי שאני מתרחק מהסכנה אני מסתובב לבדוק מה עכשיו אוסף את עצמי אל ההווה. אני בורח כי הכל כבר קיומי. כל צעד כל יום מביאים אותי קרוב יותר אל יום מותי. המציאות מבעיתה ללא יכולת להשפיע עליה כהוא זה. רק להגרר בעקבותיה.
ואתה גם דרמטי מידי. תביא את הטוסיק החמוד שלך אלי
סקס לא פותר לי שום דבר מלבד כאבי גב. מרשם בדוק. רק הופך הכל למורכב ומתסכל יותר. מזכיר לי מי הייתי יכול להיות ומי שאני עכשיו. גם לא הרכות. הליטופים. והפינוקים הקטנים. אולי מכות? אולי אני צריך הצלפה טובה ומנערת? עכשיו קיבלתי אחת. אחושילנג מנערת. לוקח לי ימים רבים להתאושש ממנה. בגלל זה אני שחור.
אז תזכור להשאר בפרופורציות. אתה במצב רגיש ועדין. מתאושש. מה אתה רץ לכלוב שידרכו עליך? שכב תנוח בבית.
המכה הפילה אותי. תכלס אני הכשלתי את עצמי. כרגיל. אין לי בית לנוח בו. לא בפנים ולא בחוץ. בשום מקום אין שקט.
אז תכתוב.
אני כותב.