אני רואה אותך כמה שאת מנסה להגיע ללב
לחפור בו
להבין
לגעת
ואני אטמתי
סגרתי
המפתח אצלי, לא שאני יודע איפה הוא.
כרגע אני מרגיש שהאפשרות היחידה היא לשבור את הדלת. להמיס את החומות. כי מפתחות כבר לא יעזרו.
בגלל זה אני מבלה כאן. מנסה להבין אם יש פה אפשרות להגיע למקום שישמוט את הקרקע מתחת לרגליי. יעיף אותי ממקום הנוחות הידוע לעולם שבו החוקים מתעוותים. היסודות מתערבבים למציאות אחרת. כזו שלא תוקפת את החומות.
מציאות שעוקפת את החומות, מבטלת את הצורך בהן. כזו שמאפשרת להתערסל בשקט מהול ברוק זיעה וזרע.
לך אין את הכלים להביא אותי לשם. גם אין לך עניין לעשות את זה. את ילדת האור ומה לי מתוקה לגרור אותך אל האפלה?
אני יודע שאת נגררת בעל כורחך לא משנה אם אני מיישם או רק מאונן.
ואולי
אם
רק
אולי באמת ובתמים להיות שם באמת. בכל גופי בחושיי בנפשי בסערתי.
אולי
סשן לא פותר הכל.
גם סשן עם פסיכולוג מדקר כדור או זריקה לא יפתור הכל.
במצבי אני אסתפק גם בפתח להצצה לעולם אחר. האינטואיציה שלי אומרת שזה יכול לעזור.
אבל איך אגיד לך דבר כזה?
עדכון
אמרתי. לא נפלו השמיים.