יוצא לאור

התעוררתי בלילה מקיא

מקיא מילים במחשבותיי

מנסה בכל כוחי לענות לך, לבטא את עצמי. זה מה שאני לא מצליח לעשות בדרך כלל, להביא את עצמי לבטא מולך את מה שאני מרגיש את מה שאני רוצה.

אני רוצה לגמור על רגל זרה בחדר מיטות שהוא לא שלנו

היום הקטן שלנו מעד על מסמר בולט בדק שמקיף את הבריכה. ואת יודעת מה אני חשבתי לעצמי באותו הרגע? שהזין שלי יהיה קשור למסמר הזה, וכוס מונח בקצה גבול יכולתי, אולי זין, "לקק" היא צוחקת עלי ואני מותח את עצמי (את רוצה? את יכולה להיות היא?) "תמצוץ" הוא מורה לי ואני רוצה אותו הכי עמוק בגרון שרק אפשר (ואפשר להתאמן. ואז אפשר עמוק. כמה עמוק? ביצים דופקות על הסנטר.) 

אני מאונן (לא הרבה. אחת התקופות מעטות האוננות בחיים שלי) בשבועיים האחרונים רק עם צעצוע נעוץ בי, ככה החלטתי, אף אחד לא אמרה לי אף אחד לא ציווה בי. וכן, הייתי רוצה שיצוו עלי. שישלחו לי הודעה באמצע היום צלם לי אותך נעוץ וחדור כמו שתהיה היום בערב כשאפגוש בך, את רוצה כזה? זה עושה לך רטוב בתחתונים? אולי את מוכנה לנסות בשבילי, כי את יודעת שאני רוצה בזה צריך את זה, אני צריך שזה יקרה מתוך תאוותו של מישהו.

שלך שלה שלו

זה בכלל לא משנה לי. העיקר שתהיה שם תאווה. לא חיים משותפים לחיות לא חלומות לחלום לא ילדים לתפעל. תאווה חייתית חסרת רסן פרועה כאן ועכשיו. כזו שממלאת את התודעה ולא משאירה מקום לשום דבר אחר, בטח שלא לקול ההיגיון. הבנזונה הזה, שלי שלך, לקשור ולהצליף בו שידמם. שיעזוב אותנו בשקט קצת.

החיים ללא התאווה חונקים אותי ואם לא אצליח להביא אותה לידי ביטוי אני חושש שאמשיך לחיות חיים בלי שום עניין לקום בשבילו בבוקר...

פראות

הרי אם היו לי ציצים פוסט שכזה היה מקים עליי עדר של שולטים חלקי מילים ומרטיבי אגו, הם היו לוחשים לי באוזן בואי מתוקה, מרטיבים את מוחי בלחישות את צריכה לחיות לחוות לחגוג את מה שהטבע נותן לך. היו מנסים לזיין את מוחי להפשיט אותו להרדים את איזורי האזעקות המצלצים להרטיב אותו עד שיגרמו לי לזחול אל הרגליים שלהם, שם היו מראים לי כיפה עם לחלוחית בקצה, כזו שהם יודעים שאני לא יכולה לעמוד בפניה, כזו שתגרום לי לכרוע ולפשק שפתיים, לפעור את הלוע כדי להכיל אותה בתוכי. ומשם הדרך לאחיזה איתנה במותניי זין זקוף מול אגן רוטט קצרה. ואין לי דרך (וגם לא עניין) להתנגד.

אז כן, אולי זה שנים של פורנו שהפכו אותי לכזה

אולי שנים של כיבוש היצר וחיים בארון עשו ממני פצצה מתקתקת (כן, תגיד לי ללכת כל היום עם הפלאג כדי שתוכל לחדור לתוכי חזק ועמוק ברגע שנפגש. כך תאמר לי שלום, הגעתי)

ואולי זה טבוע בי מיום לידתי כמו דברים אחרים שניסיתי בלי להבין למה (מה גורם לילד בן 13 דתי בן דתיים לחפש מישהו שיזיין אותו?) אולי זה לא נרכש? אולי זה מולד?

ונכון היית רוצה שנתהלך באור יחד, לבושי לבן, מבט עמוק וצלול שמחבר נשמה לשניה, שננשום את אלה הגדולה והגבר האיתן, בליל ירח מלא על פסגת הר הקון-לון. שהאינטימיות שלנו תביס את הקשיים והאהבה שלנו תמלא אותנו כוחות לאהוב את המציאות המופלאה שאנחנו בונים יחד.

אני לא מזלזל. הלוואי שזה היה פשוט יותר. גם אני לפעמים מפנטז על זוגיות שלמה ומשלימה מאפשרת ובונה. 

מותק. אני לא שם. 

הנה אני מביע את עצמי.

ברביעי יש לי עוד סשן בו אני הולך לחשוף את הפגיעה. לנשום אותה. להוציא ולחוות מחדש. מזל שהוא יודע כלכך טוב לערסל אותי אחכ בחזרה למציאות. אבל הפעם אני צריך את עזרתך, בפעם הקודמת הרגשתי שאת רחוקה ממני אלף שנות אור ולא יכולה לקבל אותי כמו שאני בחזרה לזרועותייך (ואת מכילה ומאפשרת יותר מכולם) זה מונע ממני להדהד את מי שאני בחיים האמיתיים, אני רוצה שיהיה לזה מקום. אני מבקש-

"שתחבקי אותי גם שטבוע בי הליכלוך, הטינופת. שתעטפי אותי ותאפשרי לי להיות בדיוק מי שאני. כי בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב"