יוצא לאור

"היי אני בסביבה שלך, מה אתה עושה?"

"אני כאן, בהופעה של לייזר ממש לידך"

"אימוגי משתומם. איך אתה יודע שאני בהופעה של לייזר לוייד???"

"מי עוד מגיעה להופעה בפאב של קיבוצניקים זרוקים בשרוואל וגופיה לבושה באודם אדום ושרשרת פנינים?"

"איפה אתה????"

בחוץ. רועש מדי בפנים, בואי.

היא יוצאת בפרצוף של השתוממות מהול בחיוך, אני יושב בצד ומחייך לי חיוך קטן. היא מזהה. את החיוך. אפילו שלא נפגשנו מעולם. את החיוך המרוצה שלי היא לא יכולה לפספס.

ניגשת. מתיישבת לידי. לא נשיקה לא חיבוק. היא שולחת את היד שלה לזין שלי. עושה היכרות. נעים. החיוך שלה מתרחב. "אם הייתי יודעת הייתי מזמינה צימר"

לא. תניחי. נכון, התברכתי. זה לא בשבילך. יש לי אחת. היא אחת ויחידה.

בואי. אני רוצה לתת לך להרגיש משהו.

חשבתי שיש לך אחת ויחידה.

בואי.

אני לוקח אותה למצוק. הרוח משתוללת. גם היא רוח. אני מרגיש אותה. עומדים מול העמק הפרוס מלמטה. אורות מנצנצים. הכנרת כמו חור שחור שבולע כל שביב אור מהסביבה. רק קווי המתאר שלה זוהרים באור קלוש. מדגישים את החמוקיים העגולים.

הרוח עושה בנו שמות. סוגרת כל אפשרות לשיחה. אנחנו עומדים מהופנטים מול כל העוצמה הזאת של טבע פראי באחת מהנקודות הכי חזקות בארץ. בטח בלילה.

אני רוכן לאוזנה. תתפשטי. היא מרימה מבט. "אחת ויחידה??". נועץ בה מבט. מהבטן דרך הלב לעיניים שלי. ללב שלה. היא מבינה. אין צורך במילים. היא יורדת מהעקבים. מסדרת אותם לרגליי. ללא שמץ של מבוכה היא מסירה מעליה את השמלה הקטנה השחורה מקפלת ומניחה על העקבים. מורידה את הפנינים ומשלשלת בעדינות בכיסי. עכשיו היא עומדת מולי. נינוחה. מתמסרת. מוכנה לקבל את השיעור שלה. תעצמי עיניים. כורך על עיניה צעיף שאני נושא איתי במיוחד למצבים כאלה. קושר מאחור ואת הידיים קושר לצעיף המשתלשל מאחור. 

היא מוכנה.

הפטמות שלה קטנות וזקורות. העור מצטמרר. כןןן. תיראי את עצמך. תסתכלי פנימה. תנשמי.

הרוח משתוללת. מרחוק אנחנו שומעים את הזמר צורח knock knock knocking on hevens door והגיטרה מייללת עם הרוח.

תנשמי.

"את מרגישה את זה?" אני לוחש לה באוזן

היא לא עונה. אני מרגיש אותה. 

כזו עוצמה

כזה כוח

לא שלי

שלה

של הטבע. רוח משתוללת. תהום פרוסה לרגלינו. 

כשאני קולט בנשימה שלה שהמחשבות מתחילות לרוץ אני אוחז בחוזקה בפטמותיה וצובט. הנשימה נעתקת. שלי. שלה. תנשמי. כאן ועכשיו. אין עבר אין עתיד. את כאן ועכשיו.

אני מרגיש דמעות ניתזות עליי. אני יודע שהן לא דמעות של כאב. הן דמעות של הכרה. של נוכחות. של הכרה ברגע. ובעוצמה שלו.

כשהנשימה שלה נרגעת אני משחרר את ידיה. משאירה אותה כסויית עיניים ועוטף אותה לחיבוק גדול. היא נמסה בתוכי בהכרת תודה על הרגע. על השיעור. 

אני מאושר.

"בואי נחזור"

"נחזור לאן?? יש לי כאן הכל"

בואי נחזור. נחזור לחור השחור.