נזכרתי בעקבות השיחה איתך, את גורמת (גם) לי לשחזר דברים-
אני לא זוכר בן כמה הייתי, בטוח לפני גיל 14 כשעזבתי ת'בית לפנימייה.
סללו מחדש כביש, בדרך לדודים בדרום. נסענו אליהם הרבה באותה תקופה ובכל פעם שעברנו שם אחזה בי התרגשות. היתה נקודה שהייתי כולי נמתח ומתרגש כשעברנו אותה, כבר כמה קילומטרים לפני הייתי מתחיל להציץ במתח מהחלון וכשהגענו וחלפנו מה שראיתי שם מילא לי את הראש בפנטזיות לחודש.
ליד אתר בנייה של גשר הניחו כמה מכולות מגורים לפועלים, איכשהו ידעתי שהם עזתים, מתגוררים במכולות לאורך תקופת העבודות.
ואני השתוקקתי להיות שם איתם. להיות האישה הקטנה שדואגת ומטפלת בהם. להתלבש יפה לכבודם, יותר נכון דימיינתי שהם מלבישים אותי יפה (יפה=זנותי). דימיינתי את עצמי נקייה ומבושמת, מחדירה אור ויופי לחיים המלוכלכים והקשים שלהם. מכבסת את בגדי העבודה שלהם, מבשלת להם אוכל טעים וריחני שגורם להם לדמוע מהתרגשות. מדברת איתם על עולמות רחוקים מהמציאות השחורה שלהם.
אה...וכמובן בובת המין שלהם.
בכל יום כשהם חוזרים מהעבודה אני עסוקה בלספק אותם. לענג אותם. אחד, שניים, שלושה ביחד. זיונים קשוחים. חניקות. סימנים על כל הגוף. עד הלילה שהם קורסים לשינה. ובבוקר כמובן, הרי גבר צריך לצאת לעבודה אחרי שמישהי מתיישבת על זיקפת הבוקר שלו...
ואחרי שהם יוצאים לעבודה אני שמה מוזיקה מסדרת, מבשלת.
הם הגברים שלי
ואני הזונה הקטנה שלהם.