אז הנה זה קרה.
יצאנו מהחור הפריפריאלי שלנו, שעתיים נסיעה כדי להשאיר ת'ילדים אצל סבתא
עוד שעה נסיעה להופעה מעולה שהדהדה את הגוף בבאסים עמוקים ששוברים כל מחסום בדרכם ישירות אל הלב
ולמנה העיקרית
יציאה זוגית אל הדנג'ן
אתם מבינים, זו מסוג הצעדים שמקרבים אותה אל העולם שלי. חששתי מזה, איך היא תגיב בתוך כל הסליזיות של המקום. פחדתי שהיא לא תגיב טוב. פחדתי שתוטרד (התנהגתם למופת! והמחמאות שהחמאתם לה מאוד עזרו. תודה!)
אבל החוויה ריסקה את הפחד
גם אני ניתצתי/ניצחתי גבולות, להסתובב בעיר הגדולה בשמלה שחורה קטנה בתחושה טבעית כאילו זה משהו שאני עושה יום ביומו...
יותר משעניינו אותי האנשים מסביב כירכרתי סביבה, לא הורדתי את הידיים ממנה. לא רציתי להוריד אותם לרגע. חשוב, לא מחשש אלא מחיבור.
כמה טוב לי שיש לי אותה, שיש לי בת זוג שפתוחה להכיר ולנסות ומעודדת אותי פשוט להיות מי שאני.
למה לא לבשת את השמלה היא שאלה? לך תתלבש.
אני לא אצליף בך היא אמרה לי, אבל תראה לי מי עושה לך את זה וניגש לבקש. קולטים? הונילית שלי גוררת אותי לבקש שיצליפו בי!
אוףףף
אני אוהב אותך
חולה על הטוסיק המתוק שלך!
לילה של יציאה מהארון
של הרחבת גבולות
וזה מרגיש טובבב
