היא אומרת לי
ואני מכחיש אבל בפנים אני יודע שיש בזה משהו
וכמו שבילי כתבה
הכל מתחיל בהתחלה...
אבא שלי היה סבבה, הרביץ לי רק פעם אחת בחיים אבל הפעם ההיא הספיקה בשבילי כדי למחוק אותו לתמיד.
והתגוששנו ולימד אותי לרכב על אופניים ולשחק כדורגל. ילדות תמימה בקיבוץ שטוף שמש. עד שהתחלתי להתעלות עליו.
את זה הוא כבר לא היה יכול לסבול.
תחרותי.
לנפש הרכה שלי הוא נתן מענה טוב ומיטיב, לנפש המורכבת של הנער המתבגר שהייתי הוא כבר לא ידע לתת מענה.
לא אובחן מעולם אבל אני מאבחן לו פוסט טראומה ממלחמת יום כיפור
הרגש שלו מוגבל
היכולת התקשורתית שלו הרצפה
רק הלב הרחב והטוב נשאר
כלוא אצלו בפנים
אני אוהב אותו
ועדיין כבר שנים שהשיחות שלנו מסתיימות בשלב הדי מוקדם של איך בעבודה? יש לך בכלל עבודה עכשיו?
בעשר שנים האחרונות החלפתי איתו אולי מאתיים מילים במצטבר.
נוכח נפקד בחיי.
אז אני מחפש אותו?
מישהו כמוהו?
לא יודע
היא אומרת אתם כולכם פגועים בכלוב, רק צריכים מישהו שיחבק אתכם ויאהב
ואני מכחיש, זה מורכב יותר את יודעת
אבל בלב אני יודע
אנחנו פגועים
כמו כולם וקצת יותר.
