יובי הוא לא גבר רגיל, הו לא, יובי גבר רגיש מכיל ומזין.
עכשין אתן מהנהנות ומצקצקות כי הגברים שלכן מכילים ומבינים בטח ובטח רגישין...
אבל יובי הוא באמת משהו מיוחד
הוא מבטא
בכל פעם שמיקה רושפת אש ועשן זוכרת ונוטרת יובי מביט בה בעיינו הטובה (ויש לו שתיים) שמקושרת קשר ישיר לליבו החומל מאמץ אותה לחיבוק עוטף ולוחש לה כמה שהוא איתה וכמה שהיא אהובה.
אבל את מיקה זה לא מנחם.
מיקה מרגישה את הטינופת שהיא בפנים, את הכעס השורף וממאנת להינחם
היא מתנתקת מהחיבוק, יורה בו מילים קשות ומבט רושף מעינה שטופת הדם (ויש לה שתיים) ומתנתקת.
פעם איזה פסיכולוג שעבד עליה אמר לה שזו תגובה אימפולסיבית למצב הישרדותי ריגשי שנעוץ בחוסר באמפתיה אי שם בילדות
אבל מה זה עוזר לה?
כשהיא נתקלת בקיר של יובי, בכל הטוב הזה היא לא מצליחה להיות
היא נוטשת. מנתקת. ואין עם מי לדבר.
וזה רק השלב הראשון
ניתוק ניתוק אבל המוח ממשיך לרוץ. היא מתבשלת במחשבות שלה, לא מסוגלת לתקשר את הקושי, להוציא, לשחרר והכל הופך קיצוני יותר ויותר אצל מיקה במציאות המדומיינת שלה.
היא מדמיינת דברים איומים
נוראים
אפילו אני מסמיק כשהמחשבות של מיקה מכות בי (ואני, וואלה, לא חסרות לי מחשבות)
מחשבות של ריצפה
והיא מרוחה עליה מרוחה בנוזלי גוף, דם זרע רוק ודמעות
ולא רק שלה...
מחשבות על אובדן ניתוץ הרס ביטול התמסרות לאין קץ לכוחות מרושעים לאינטרסים שלא משרתים אותה
כשהיתה צעירה המחשבות האלו לא הציפו את מיקה, כי כשצעירים מחשבות הופכות למעשים ודרכם משתחררות ומתפוצצות בכוח אדיר אל העולם
אבל עכשיו, עם הילדים והעבודה ומחוייבות ודברים של גדולים... למיקה אין את הפריבילגיה להתפוצץ.
אז מיקה עוצרת עצירות.
ויובי?
ליובי כואב
הרוק שלה ניתז עליו
האש שלה שורפת אותו
הגועל שיש לה בבפנים שלה נוגע בו באצבעות לוהטות
אבל יובי אולי רגיש אבל גם מכיל ומזין
ואוהב
ויודע
שעכשיו היא הורסת
אבל יש לה גלים למיקה, והוא ינשום עמוק
וימשיך להכיל להזין וגם לבטא ולשחרר
ולהזכיר לעצמו שזה לא שלו, ומיקה היא כמו גל, חולף עובר וחוזר
סקס יעזור לה לשחרר הוא יודע(מיקה יכולה לדמיין רק גברים זקנים עם כרס וקרחת שמשתמשים בה) אבל אין מצב. לא עכשיו.
ומיקה?
היא שונאת.
שונאת את כל הטוב הזה שנודף מהאיש שלה, את כל ההזנה וההכלה וביטוי הרגשות שרק מעצים את הקושי שלה
שונאת
ואוהבת
שונאת ואוהבת
