עכשיו אני מאושפזת במזרע - בי"ח לבריאות הנפש.
אני נמצאת כאן כבר שבוע. הימים עוברים לאיטם, יש ימים עמוסים ברעש ויש ימים של שקט יחסי.
המחזות פה לא נעימים לרוב, האנשים כאן מגוונים - נשים וגברים.
חלקם מסוממים רוב שעות היום מתרופות וחלקם יותר שפויים.
המקום בו אני מאושפזת נקרא מחלקה 10 - שזהו מיון ראשוני וגם מחלקה בפני עצמה.
היומיים הראשונים כאן היו לי הלם תרבותי, אבל נכנסתי לחדר שיש בו שני אנשים בלבד.
זהו חדר הסתכלות ששם שוהים יומיים ומעלה ומותקנת בו מצלמה שמתעדת מה קורה איתך.
בחדר איתי ישנה בחורה שאיתה התחברתי מיד ויש עוד בחורה, שבעצם יוצרת שלישיה שלא נפרדת, אלא בשינה בלבד.
כל היום אני מחכה לערב, לכדורים ששולחים לישון. ביומיים - שלושה הראשונים לא נתנו לי כדור שינה (כמו שאני רגילה) ולכן גם בקושי ישנתי.
ביום הרביעי נתנו לי את כדור השינה והתחלתי לישון חזק וטוב.
הלילה (היום השביעי) לא יודעת מה קרה, אבל בשלוש בבוקר כבר התעוררתי ולא יכולתי לישון. רציתי לשתות נס קפה ולעשן סיגריה.
לא הסכימו לתת לי אש לסיגריה, בסוף אחד המטופלים נתן לי אש ועישנתי בשירותים.
חוק טיפשי - בין 24:00 ועד 6:00 לא מעשנים, אבל מה לעשות שלא יכולים לישון...?
האוכל פה מגעיל. בעיני המתבונן כמובן. אני משתדלת לאכול מה שיש אבל אני ממש מתחילה לזייף.
חברות באות אליי ומביאות לי אוכל. אתמול אכלתי סושי. לפני 4 ימים אכלתי חריימה. כל יום אני אוכלת במבה, מעשנת ושותה נס קפה כמה שאפשר.
מדברים פה בלי הפסקה. כל אחד והצרות שלו. סיפורים קשים. דיבור קשה. התמודדות קשה.
נכנסתי לדבר עכשיו עם ד"ר ל' על הטיפול התרופתי ומעלים לי את המינון של הכדור החדש - מירו.
בנוסף ביקשתי לצאת היום ליום הולדתה של אחותי הגדולה - מסיבת הפתעה.
הרופא אמר שיתייעץ עם עוד רופא ויתן לי תשובה. הלוואי והתשובה תהיה חיובית.
האם אני נורמלית בעולם לא נורמלי או ההיפך ? למה אני לא מוצאת טעם לחיים ? למה שום דבר לא מספק אותי ?
לפני 13 שנים. 7 באוקטובר 2011 בשעה 9:27
