היום יום ראשון. אני נמצאת כאן כבר 9 ימים. ובהרגשה שלי עוד לא השתנה כלום.
כשהגעתי לכאן שקלו אותי והיום נשקלתי על דעת עצמי ושקלתי 2.5 ק"ג יותר. הייתי בהלם ועודני כך.
זה השפיע על כל היום שלי ורוב שעות היום הייתי במיטה ולא אכלתי כלום עד ארוחת הערב.
אני לא יודעת מה לכתוב, אני מרגישה ריקנות מבפנים. ומצד שני יש לי כל כך הרבה מה להוציא.
אני מרגישה שדיבורים כבר לא עוזרים לתחושות הפנימיות וששום דבר לא ישתנה לעולם.
התעוררתי הבוקר כאשר אחד המטופלים העיר אותי. אחרי שעה חזרתי לישון וקמתי לארוחת בוקר.
אמרו שיש ארוחת בוקר טובה היום ובאמת כך היה: ביצת עין, קוטג', לחמניה חמה וטרייה וירקות.
אכלתי את ביצת העין על חצי לחמניה ואת הגבינת קוטג' ותוך כדי שאני אוכלת, אני כועסת על עצמי שאני אוכלת.
התחושה קשה עד כאב פיזי ממשי שאי אפשר להסבירו במילים.
והראש לא מפסיק להאשים, להלקות ועוד כל מיני האשמות על כך שאכלתי.
הקושי האמיתי אצלי הוא בין ההגיון לרגש.
סוף סוף באמת הבנתי את המשפט "חסר שכל חסר דאגות" כי אני יודעת שיש בי הגיון בריא, שאני אינטיליגנטית ומבינה עניין,
ופה הקושי מתחיל, שהרגש שלי או מה שזה לא יהיה לא נותן לי, כואב לי כל כך בכל הגוף על שאכלתי.
אז המצב הוא כזה: כשאני מחפשת חום ואהבה ומוצאת את זה, גם אם זה לרגע והכוונה לסקס וקצת דיבורים,
אז טוב לי עם זה ומיד בא הכאב הגדול של ההתחרטות על המעשה. אם אני אוכלת ומיד לאחר מכן אני מתחרטת.
כל דבר כמעט בא לי עם חרטה אמיתית וכאב פיזי אמיתי שאי אפשר להסביר אותו בכל פעם שאני עושה משהו.
התופעה קורית גם כאשר אני מדברת עם אנשים. אני פותחת את הלב, משתפת במשהו אישי ולאחר מכן אני מלאת חרטות על כך.
אני לא יודעת לסתום את הפה. אני לא יודעת להגיד 'לא' לאנשים, אני לא מסוגלת לסרב למישהו.
אני מסוגלת לפגוע בעצמי בלי סוף בכל צורה שהיא.
אני מחפשת שקט בראש ואין, וכשיש שקט בראש יש ריק. לא מוצאת מטרה לחיים.
זה נכון שאחרי שנמצאים בבי"ח לחולי נפש, רואים את הדברים בפרופורציות, אבל זה לא מוריד כהוא זה ממה שיש בתוכי.
המסכה . . . כל כך גדולה וכבדה וכל כך בלתי נסבלת.
לפני 13 שנים. 8 באוקטובר 2011 בשעה 6:25