לא כתבתי כמה ימים. היום יום שלישי השעה 10:50. על הבוקר הודיעו לי שהחליפו לי רופא, אין לי מושג למה.
כשאני כאן אני מרגישה יותר נורמלית מכל אחד אחר שנמצא כאן, אבל בחוץ כשאני לבד עם עצמי בבית, אז הבעיה תצוף לה.
יש פה אנשים מסוממים מרוב תרופות. אני ממש לא, גם לא מעוניינת, למרות שלפעמים עדיף להיות מסומם ולא לראות או לחשוב על כלום.
אתמול דיברתי עם הרופא שלי ד"ר ל', הוא לא ממש הצליח להבין אותי.
יש כל כך הרבה דברים שמגעילים אותי, מראה של אנשים מסויימים, איך שאנשים אוכלים, מראה של אוכל, שירותים, ריצפה, המיטה, החדרים, מגע של אנשים מסויימים. זה לא רק פה, זה קורה לי בכל מקום.
לפני מס' ימים מישהי באה ופשוט נכנסה למיטה שלי והלכה לישון. אני נכנסתי מזה להיסטריה ורציתי ללכת הביתה. התקשרתי לפרוד שלי שיבוא לקחת אותי אבל הוא לא יכל והוא דיבר עם אחותי והיא באה אליי עם חבר שלה לבקר אותי. זה היה יום רע בשבילי.
אתמול מהצהריים לא הרגשתי ממש טוב ובערב כשאני מסטולית מכדורים פשוט הקאתי את נשמתי והלכתי לישון. לא אמרתי כלום לאף אחד.
המחשבות כל הזמן רצות לי בראש אבל אני לא מצליחה לבטא אותן במילים ולהוציאן החוצה וזה נשאר בפנים. קשה לי להתבטא מול הרופאים, הכל כל כך מבולבל ומבולגן שאני בעצמי חושבת על עצמי כמה שאני מגוחכת.
לפעמים אני מלאה ברצון אמיתי לחיות ולהשתנות ולחשוב רק מחשבות חיוביות, אבל לא עובר הרבה זמן ואני מבטלת את כל מה שהיה קודם והמחשבות השליליות משתלטות עלי.
הדבר שאני רוצה הכי בעולם זה שיהיה לי מישהו, שיהיה שלי ויאהב אותי ויתן לי ויקשיב לי וינחם אותי, ושיהיה חבר שלי ושאני אוכל לדבר איתו מבלי להתנצל על מי שאני, מישהו שיאהב אותי כמו שאני. כשאני זקוקה לו הוא יהיה פנוי אליי וכנ"ל ההיפך.
לא רוצה להיות זיון חולף או מישהי שרק באים אליה לכמה שעות, מקבלים את מה שמקבלים וזהו נגמר.
לפני 13 שנים. 12 באוקטובר 2011 בשעה 16:08
