לא דיברתי עם שום רופא.
ממש מתחיל להיות לי כאן קשה. האנשים. הדיבורים. המקום עצמו.
אני רוצה וצריכה את המקום שלי, את הפרטיות שלי. נמאס לי כבר מהכל רוצה הביתה. אבל יש דילמה גדולה בזה, אני רוצה הביתה מבלי שישאלו שאלות, מבלי שיסתכלו עלי בזכוכית מגדלת, מבלי שיראו אותי בכלל. רוצה רק להכנס למיטה שלי ולהעלם שם.
המקום הזה כל כך קר ומנוכר. במקום שיהיה בו קצת צבע, ריהוט ראוי או כל דבר אחר, יש פה חדרים עם תמונה אחת בלבד שלא ממש עושות שמח בלב. הקירות, חבל בכלל להזכיר אותם ובכל מקום סורגים וריק.
כמו בלב בעצם, סורגים וריק.
לפני האשפוז הכרתי בחור חדש ונפגשנו, היה קליק ראשוני ומאותו יום אנחנו מדברים בטלפון מס' פעמים ביום. לא הסתרתי ממנו כלום, סיפרתי לו על האנורקסיה ועל בעיית הדיכאונות ומצבי הרוח שלי. זו הייתה הפתעה בשבילו כאשר התאשפזתי אבל להפתעתי הוא לא נבהל.
הוא מקסים והמגע שלו רך ונעים והוא יודע לפנק. אמנם את כל זה אני אומרת מפגישה של פעם אחת, אבל עמוק בפנים אפשר לדעת.
היום סוף סוף ייצא לו לבוא ולבקר אותי. אני שמחה. שמחה מהולה בפחד מאכזבה או מזה שאני לא ארגיש את מה שאני רוצה להרגיש.
כרגע יש התרגשות וציפייה לפגישה איתו.
אני רוצה החוצה, לא רוצה להיות כאן כבר, נמאס לי מהאנשים פה.
החברות שלי במצוקה רגשית ונפשית קשה. אני כל כך מנסה לעזור ואני מרגישה שזה גדול עלי.
מה הטעם להשאר כאן עכשיו אם אין רופאים, פסיכולוגים, עו"ס בגלל חופשת החג. עדיף בבית.
רוצה להיות שוב חופשייה. רגע אחד רוצה להיות משהו ולעזור לכל העולם וברגע אחר רוצה להעלם. שאף אחד לא יפנה אלי או ידבר איתי או יתייחס אלי.
אנשים כאן אומרים לי כל הזמן כמה סבלנות יש לי לאחרים להקשיב לביעות שלהם, לשמוע אותם ולתת להם עצות. אז למה אני לא יכולה ליישם את זה על עצמי. איפה הכוחות שאני צריכה לעצמי. אולי באמת אני מכורה לסבל ואולי באמת אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי.
נפגשתי איתו. יש תחושה של אכזבה מצידו. זה היה ביקור של 10-15 דק' ולא יותר, אפילו לא נשיקת פרידה. למה ציפיתי בעצם, למה חשבתי שהוא באמת רוצה אותי ?
אני מרגישה רע. אני מרגישה עוד פעם זולה. אני מרגישה שאני לא יכולה לבטוח באף בן אדם. זו היתה טעות להביא אותו לכאן.
מה באמת בן אדם צריך אם לא חום, אהבה, מגע, אוזן קשבת, מישהו שאפשר להיות איתו בטוב וברע. מישהו שרוצה להיות איתך גם בטוב וגם ברע.
אני שוב מאוכזבת מעצמי על שנתתי אמון במישהו ובטח במישהו שאני בקושי מכירה.
אני כזאת טיפשה, אף פעם לא לומדת מטעויות.
הייתי עם חברות שלי עכשיו בחדר. אחת מהן בפעם הראשונה הוציאה החוצה דברים שהיא סוחבת איתה מגיל 4. עודדתי אותה להוציא ולספר מה היה ומה קרה. הבחורה הינה בולימית אנורקסית והיה לי ברור לגמרי שהיא מנסה להקיא החוצה משהו מהעבר שלה. סוף סוף השתחרר אצלה המחסום ועכשיו היא תוכל לטפל בבעיה האמיתית שממנה היא סובלת.
זה לקח ממני המון אנרגיות אבל אני שמחה שיכולתי לעזור. הכאב שלה כל כך מוכר לי אבל אני באופן אישי מטפלת ומטופלת כבר שנים ועדיין לא בטוחה שהגעתי לשורש הבעיה.
דיברתי עם הסומכת שלי מקודם והמצב הכלכלי שלי על הפנים ואני רוצה כל כך ללכת ללמוד. אין לי איך לשלם שכ"ד כשאצא מכאן או איך אני הולכת להתקיים מהמינוס הגדול שיש לי בבנק.
ובמצב שלי אני לא יכולה לעבוד בכל עבודה והאזור בו אני חיה לא עשיר במקומות עבודה. מה גם שאני לא מוכנה לעבוד בכל דבר.
שוב אני לא יודעת מה לעשות, שוב להיות תלויה באנשים אחרים. שוב לבקש עזרה ודווקא עכשיו שאני הכי לא רוצה להיות בקשר עם אנשים או לראות אנשים, עכשיו אני אצטרך כן.
אני עם כאבי בטן בגלל האוכל, נמאס לי מהאוכל כאן. הוא מגעיל ולא מתאים לי בכלל. אפילו ארוחת חג לא הייתה, הדבר היחיד שעשה שמח בחג, זה ששמו לנו תפוח ודבש על כל שולחן.
אין אווירת חג במקום, בדיוק כמו שבת, מעט אנשים במחלקה וקצת יותר שקט.
לפני 3 ימים התחילו סוף סוף להביא לי אוכל מבושל ולא אוכל כמו של כולם.
למרות זאת קשה לי עם האוכל כאן. אני משתדלת להכנס לכל הארוחות אבל אחר כך הסבל הוא כפליים. חרטה עמוקה, כאבי בטן, בטן נפוחה, גועל.
בנוסף לכל זה אני התחלתי לעשן כמו קטר כאן. זה הדבר היחיד שעושים פה, יושבים בחדר עישון ומעשנים. הגעתי למצב שאני מדליקה סיגריה מסיגריה אפילו 3 ברציפות. אני נגעלת מעצמי.
כשאני אגיע הביתה, אני מבטיחה לעצמי שאני אחזור לעשן פחות. כאן זה קשה, מה גם שכל הזמן משנוררים ממך סיגריות.
אותו דבר קורה עם הנס קפה. יש לי נס קפה מהבית + חלבית ותוך יומיים החלבית נגמרת כי קשה להגיד לא לאנשים.
אני מוכרחה לחזור לסדנאות ב "ש", להחזיר את החיות שבי, להחזיר את הרצון לחיות, להיות שמחה ומאושרת.
אני חייבת תוכנית יציאה לפני שאני מסיימת את האשפוז שלי כאן, בכדי שאני לא אחזור למצב בו הייתי. הבעיה היא שאין לי מושג מה בדיוק אני רוצה. מה שכן, אני רוצה ללמוד.
יש פה כל כך הרבה אנשים שחיים בלה לה לנד ונמאס לשמוע אותם או לראות אותם וזה קשה כי אי אפשר לברוח מזה.
סבלנות זה מה שאני צריכה, סבלנות והרבה.
היום התקלחתי וזה אמור להיות אחד הדברים הטובים בחיים, אבל בשבילי זה סיוט אחד גדול ועוד במקום כזה. כמה שאני שוטפת את עצמי אני מרגישה זוהמה. התחלתי לפחד לצחצח שיניים בגלל המים שנכנסים לי לפה.
אוף שיעבור כבר הזמן ומהר עד לשחרור.
לקחתי את הכדורים של הערב ועוד מעט אני אתחיל להיות מסטולה.
ברגע שזה קורה אני לוקחת את כדור השינה והולכת לישון.
לפני 13 שנים. 13 באוקטובר 2011 בשעה 19:55