חברה שלי (אחת מהן) העירה אותי ב- 05:00 בבוקר בכדי לדבר איתי ולא להיות לבד. דיברנו והיא הייתה בסדר. לקראת 6:00 היא הלכה לישון ואני קצת אחריה.
העירו אותנו לארוחת בוקר. היה בסדר אכלתי קצת וניגשתי לקחת את הכדורים של הבוקר. מיד אחר כך הלכתי לפינת עישון, שם חברות שלי היו. ודיברנו.
הבוקר קשה, החברה שהעירה אותי מוקדם לא במצב טוב. אפילו ליטוף ממני היא לא הייתה מוכנה לקבל. אני דואגת לה ולמה שעלול להיות איתה.
אתמול במהלך היום קשרו אותה פעמיים למיטה כשכל פעם נמשכת 4 שעות.
היא רוצה להיות מלאך. היא חושבת שאם היא לא תאכל ותשתה היא תהפך למלאך.
כל פעם נכנס לה ג'וק אחר לראש. רגע היא מדברת בהיגיון וברגע אחר היא מדברת על דברים בלתי אפשריים או לא הגיוניים.
עצוב לי כל כך. יום שישי היום ועוד יום אני כאן ואני בכלל רוצה להיות בחוץ בבית.
אני אפילו לא יודעת לאיזה בית אני רוצה לחזור, רוצה שקט, רוצה לבד, רוצה לדבר עם מישהו מוכר, רוצה את NO הכי בעולם.
אני מוזנחת, אני חייבת כבר להתגלח בבית השחי, לעשות רגליים ועוד כל מיני דברים, אבל אסור שיהיה לנו כאן סכיני גילוח או פינצטות וכל דבר אחר שעלול להזיק. רוצה הביתה. לאיזה בית???
המצב הכספי שלי נוראי, אני במינוס גדול ואין לי אפילו איך לשלם שכ"ד שלא נדבר על אוכל ועוד חשבונות. לא יודעת מה לעשות.
רוצה להעלם, לא להיות עול על אף אחד. ברור לי לגמרי שגם כשאני אצא מכאן אני אהיה לבד. כולם ימשיכו בשיגרת יומם ואני אהיה לבד.
אם רק הייתי יודעת שיש מישהו שמחכה לי בחוץ ושאני כל עולמו, הייתי מרגישה יותר טוב. אבל זה לא כך.
יש לי שני ילדים מקסימים ואהובים ואני עדיין חושבת שעדיף להם בלעדי.
לא כיף לדעת או לגדול עם אמא עם הפרעות נפשיות ולא משנה מאיזה סוג הן.
זוהי סטיגמה שעלולה להדבק גם לילדים שלי. וזה אסור שיקרה !
דברים נעלמים פה, חצי מהנס קפה נעלם לי כבר, הבמבה שכל פעם אני פותחת שקית ומשאירה אותה בארון, אחרי זמן מה היא איננה. רוצה לעוף מפה כבר. זה לא מקום בשבילי.
קשרו שוב את חברה שלי. עצוב לי עליה.
עוד מעט ארוחת צהריים וממש אבל ממש לא בא לי עליה. היום אני לא אכנס לשם, גם אם אני אגווע ברעב. (מה שלא יקרה כמובן)
אני רוצה לבכות והבכי לא יוצא. אני רוצה לצעוק והצעקה לא יוצאת. אני רוצה להרביץ להכות ואין לי את מי או את מה.
הכל עצור בתוכי. אני חייבת להיות כבר בסדנא שהדברים שבתוכי יוכלו לקבל ביטוי ויצאו החוצה.
אני כל כך סגורה ומסוגרת ומצד שני כל כך פתוחה עם אנשים.
אני מדברת על דברים כואבים כמו רובוט שאין בו רגשות וזה כואב לי שזה כך.
קיוויתי שההורים שלי יבואו במהלך החג לבקר אותי וזה נראה כמו חלום שלעולם לא יתגשם.
אני כאן במקום הקר, המנוכר, המכוער והסגור הזה והם מבלים להם בבית, אוכלים מאכלי חג ונהנים.
בערב החג אבא התקשר לומר לי חג שמח ושנה טובה. אמא לא דיברה איתי.
באותו יום אחה"צ 3 מאחיותיי התקשרו לאחל לי גם שנה טובה, אבל רק אחת דיברה איתי. ואמא רק יום למחרת דיברה איתי אחרי שאבא התקשר שוב לשאול לשלומי.
אני אטומה מרגשות אבל מאד מאד עצובה. אני רוצה שיבואו לבקר אותי אבל אין לי כח לדבר עם אף אחד. אני חצויה לשניים, אחת עצובה ובדכאון והאחרת שמחה ומאושרת. זאת שבדכאון ועצובה משתלטת באופן מובהק על זאת שבעלת שמחת חיים ומאושרת וקשה לנהל כך חיים נורמליים.
ניסיתי עכשיו להתקשר לNO והוא לא עונה לי. הוא עושה את זה בכוונה. וזה כואב. אני כל כך אוהבת אותו וכל כך רוצה אותו אבל אני לא יכולה לעשות דבר ולו חצי דבר בעניין. הוא לא מעוניין בי והוא גם לא רוצה שום קשר איתי. אני רק רוצה לשמוע את קולו, לשאול לשלומו אבל הוא מצידו כלום. זה כואב !!!
רק אכזבות יש לי עם גברים וכשסוף סוף יש לי מישהו שאני אוהבת באמת אני זאת שפוגעת בו. מראש לא נותנת צ'אנס ליחסים ביננו, אבל כל זה השתנה כבר. אני לא אותה ילדה קטנה וטיפשה שעשתה שטויות, אני יודעת מה אני רוצה אבל זה לא בר השגה.
יש לי חבר ילדות שאני בקשר איתו כמעט כל יום. אני חושבת אם לא בטוחה שהוא היחיד שמתעניין בשלומי ומתקשר אליי כל יום או שולח אליי SMS.
דיברתי איתו עכשיו, הוא תמיד מדבר איתי דיברי חוכמה, מדרבן אותי לעשות דברים ומעודד אותי. הוא היחיד שאהבתי באמת ואוהב לעולמים. רק לצערי הוא תפוס ובחיים האלה לא נוכל להיות ביחד לעולם.
יש ביננו כל כך הרבה אהבה שלא יכולה להתממש ואני מרגישה אבודה
אהבה - כמה שאהבה כואבת, אבל אני מסוג האנשים שחייב שיהיה לו מישהו שאני אוהב אותו והוא יאהב אותי חזרה. קשה לי להיות לבד בלי אף אחד. אבל אני עם המזל החרא שלי מתאהבת תמיד במי שאי אפשר להשיג.
לפני 13 שנים. 14 באוקטובר 2011 בשעה 5:31
