אתמול הבחור שהכרתי ובא לבקר אותי, כן התקשר לשאול לשלומי. הופתעתי לטובה. הוא נבהל מהמקום אבל לא מוותר עליי - לא מבינה איך ?!
היה לי אתמול יום מאד קשה, המון בכי , המון כאב, המון עצב, חברה שלי באה לבקר אותי ויכולתי לדבר קצת עם אחותי הגדולה דרך המחשב.
אני כל כך זקוקה לה. אני כל כך זקוקה לחיבוק שלה.
חברה שלי הביאה לי כל מיני דברים טובים לאכול, אכלתי כשהיא היתה כאן אבל אני לא מסוגלת להכניס כלום לבטן.
הבוקר לא נכנסתי לארוחת הבוקר אבל יותר מאוחר אכלתי מעט קוטג' וסלט ירקות וזה הספיק לי.
הראש לא מפסיק לעבוד והעצב לא עוזב אותי לרגע. אני מחכה לתגובה כלשהי מNO למרות שאני יודעת שזה לא יבוא.
כל כך הרבה אנשים אוהבים אותי ולכל כך הרבה אנשים באמת אכפת ממני ואני לא מסוגלת לראות ולקבל את זה. הלוואי וקצת מכל זה היה נתפס באמת בעיני והייתי יכולה להאמין בו.
החצר פתוחה עכשיו ואין לי חשק לצאת החוצה. אני רוצה לבד, אני רוצה שקט, אני רוצה להעלם. אני לא רוצה שאף אחד ידבר איתי או לדבר עם אף אחד. אבל זה קשה. כי אנשים רוצים לדבר לרוקן מעליהם דברים ואני כתמיד מקשיבה ואם יש לי כח גם נותנת עצות ואין לי כח לזה.
אני כבר 3 ימים לא הייתי בשירותים והיום זה היום רביעי. הבטן נפוחה וכואבת, אולי היום אני אבקש משהו להקלה ואולי לא. נראה איך אני ארגיש.
איך יכול להיות שיש רגש בין שני אנשים אבל אי אפשר לקיים את זה ? למה האחד רוצה כל כך בקרבתו של האחד והאחר לא. מה לא בסדר איתי ? למה אני בסדר איתם כל עוד זה מרחוק אבל כשאני רוצה שזה יהיה יותר מחייב זה בלתי אפשרי. מה לא בסדר איתי ? למה אנשים לא מוכנים להתחייב לקשר אינטימי איתי ? אני כל כך רוצה מישהו שיהיה שלי כל כך רוצה. אני רוצה את NO או את א' ושניהם לא באמת רוצים. והם האנשים שאני הכי אוהבת בעולם. אני זקוקה למישהו שיאהב אותי. מה אני צריכה לעשות בכדי שזה יקרה ? מה אני אמורה להגיד או איך אני אמורה להתנהג כדי שזה יקרה ?
הגעגועים הורגים אותי, לא דיברתי עם NO כבר חודש. אני מכבדת את הבקשה שלו לנתק את הקשר אבל כל כך קשה לי.
וא' - איתו זה משהו שימשך לעולמי עד. מאז ילדותי אני אוהבת אותו ותמיד ראיתי בו כמשהו מובטח ושיחכה לי עד שיהיה מאוחר מידי. והיום הוא כבר תפוס.
אני זקוקה למגע, אני זקוקה לאהבה, אני פשוט זקוקה לזה יותר מכל דבר אחר.
חור שחור - זה מה שיש בתוכי, חור שחור שאני לא מצליחה למלא אותו באף צורה ובאף דרך. החור הזה נוצר עוד בילדותי ורק הולך וגדל עם כמה שאני גדלה ומתבגרת. אני מנסה בכל מיני דרכים למלא אותו ואז מתברר שזו עוד טעות שאני עושה או עשיתי וזה רק מגדיל את החור.
הכל מתחיל מההורים - חבל שנולדתי בכלל, לא הייתי צריכה להיות כאן עכשיו בעולם הזה.
אמא אמרה לי שאני לא באתי להחליף אף אחד אבל זו לא ההרגשה שהיא נתנה לי בחיים. תמיד הייתי הכבשה השחורה במשפחה, תמיד הייתי שונה.
והיום אני משלמת על זה ואני לא יודעת איך לצאת מזה. אין לי אמון בכלום או אמון בעצמי שזה אי פעם ישתנה.
לפני 13 שנים. 14 באוקטובר 2011 בשעה 19:31
