עכשיו צהריים 12:00. אני ערה כבר מ 6:00 ורק מדברת ומקשיבה לחברתי ג'. חברה אמיתית. נכון, לא קל להיות חבר של מישהו כמו ג', אבל לי יש את כל הסבלנות הנדרשת לכך, מה גם שהיא מעניקה לי המון ממנה. כשאני מדברת אליה זה כאילו שאני מדברת אלי.
ג' באה מבית חרדי, והשנה היא לא צמה ולא קיימה את מצוות יום כיפור. כמובן שהיא קיבלה על כך אישור מהרב שלה. אבל לא ויתרנו ואמרנו "כל נדרי" ובהמשך היום נאמר זאת שוב.
אתמול דיברתי עם הסומכת שלי ארוכות על כל נושא הגברים שהיו בחיי, אם מבחירה ואם לאו. אני יודעת שאני יוצאת עכשיו לחיים חדשים, ברגע שאני אתחיל לטפל בנושא הכל כך כאוב הזה שנקרא ניצול מיני, אונס, או בכלל כל מה שהיה עד היום ביחסי המין שלי עם אחרים. אני לא תמימה ולא אומרת שכל פעם כזאת הייתה בלא הסכמה ממני, אבל....ויש אבל!
ואם אני עוסקת בנושא הזה...אז לגבי הבחור החדש שהגיע אתמול - הוא כל כך מתוק, כל כך עמוק ויש לי משיכה עזה אליו. אני רוצה להכיר אותו, לדעת אותו ועליו, לגעת בו. יש ביננו הפרש גילאים משמעותי אבל למי זה משנה, הרי בסופו של דבר רק הזמן יגיד את שלו.
אמרתי לו שהיחסים שלנו חייבים להשאר אפלטוניים כאן, כי אחרת יעבירו אותו למחלקה 9 ששם יש רק גברים, ושזה מקום לא סימפטי בכלל להיות בו.
אני מתגעגעת כל כך למגע אנושי, לליטוף אמיתי. אני כל כך זקוקה להרגיש את גופי צמוד לגוף אחר רק בשביל התחושה. ומעבר לזה בכל אחד מאיתנו יש את היצר החייתי שהוא חייב לספק אותו, וזה הסקס עצמו. אבל עכשיו, תנו לי לשכב על מיטה ושרק יעבירו עלי ידיים. הרבה ידיים. חזק, חלש, ללוש אותי, ללטף אותי - העיקר להרגיש.
כשג', ת' ואני מדברות עולים בנו הרבה זכרונות כואבים מהעבר. גם דברים שחשבתי שהם מאחורי ושכבר לא משפיעים עלי, פתאום מתגלים כפצע שעוד לא ממש הגליד.
דיברתי על הילדים המקסימים שלי וזה הוביל אותי למה שהייתי לפני שהתחלתי לקחת כדורים, לעומת מה שאני היום אחרי שאני עם טיפול תרופתי כבר 10 שנים. הפרוד שלי בכל השנים בהן הייתי ללא כדורים, סבל ממני התפרצויות זעם, שאם מישהו מכם היה מכיר אותי לא היה מאמין שזה יתכן. אבל פעם, כן, הייתי מפלצתית. הייתה בי הילדה הטובה, המחונכת והמקשיבה, ומצד שני הייתה בי הילדה העקשנית, מרדנית, מתפרצת, מרביצה, צועקת, מקללת, בורחת מהבית ומרימה ידיים על הקרובים אלי ביותר.
אני זוכרת את אחת הפעמים שנתתי לאמא שלי אגרוף בבטן בזמן שהייתה בהריון, ורצתי לקומה השנייה וקפצתי החוצה מהמרפסת. זוכרת שבגיל 12 חברה רצתה לברוח מאמא שלה ואני הסכמתי לעזור לה ולבוא איתה. בשעת ערב, שתי ילדות בנות 12 תופסות טרמפים לעפולה. כשבאו לקחת אותנו משם, כמובן שהאשימו אותי...מאותו היום לא הסכימו שניפגש (יותר נכון אמא שלה) אז תמיד בשעת לילה מאוחרת הייתי מגיעה אליה לחלון, וכך היינו נפגשות.
לפני 13 שנים. 19 באוקטובר 2011 בשעה 14:47
