ערב יום כיפור עכשיו ואני כותבת למרות זאת. לא התקשרתי לאנשים לבקש סליחה, גם לא מהקרובים אלי.
מוזר להיות כאן במקום הזה ביום כזה. אני צריכה ורוצה הביתה. האמת היא שגם שם לא בא לי להיות. פשוט לא להיות באף מקום.
דיברתי עם אחותי הגדולה, והיא סיפרה לי שהיא העלתה את הבלוג שלי ושיש תגובות. נחמד שיש תגובות, יהיו אשר יהיו.
לא הספקתי לדבר עם א' וקשה לי עם זה. אתמול הייתה לנו שיחה קצת קשה, כי הוא כל כך מתאמץ בשבילי בחוץ, בשביל היום שאצא החוצה, ואני משאירה אותו ככה באוויר בלי ידיעה לגבי מה שקורה איתי. הוא דואג לי כל הזמן ואני מפחדת לאכזב אותו ולאבד אותו עם איזה שטות שאני אעשה.
היום בעלי הבית שלי התקשרו אלי ואמרו לי שהם נוסעים לשבוע חופש, ושהם מקווים לראות אותי כשהם יחזרו. כולי תקווה שכך יהיה.
המקום הזה הזוי. אנחנו עכשיו נמצאים בחצר. ישנם אנשים בדכאון, חלק מסוממים וחלק מאושרים כאילו הם נמצאים במסיבת חוף. כל אחד בעולם משלו.
לא מסתדר לי עכשיו לראות אנשים רוקדים ושרים ומאושרים ועוד במקום כזה, כאשר אני נמצאת כל כך למטה. אני עם סיגריה וקפה וקר בחוץ. הקור הוא כנראה גם מבפנים, אבל מופנה אך ורק אלי ולא כלפי אנשים אחרים.
רציתי לקחת משהו להרגעה אחרי ארוחת הערב, אבל התגברתי על הרצון הזה ואני מחכה כבר לכדורים של הערב וללכת לישון.
לפעמים, גם כשלא בא לי משהו, אבל מישהו מבקש ממני לעשות זאת, אני אעשה זאת. אני לא יודעת את הסיבה המדוייקת, אבל חלק מזה הוא בכדי לרצות אחרים.
לפני 13 שנים. 19 באוקטובר 2011 בשעה 7:33