חברה שלי העירה אותי ב 4:30 לדבר איתי. קמתי, הכנתי לנו קפה וניגשנו לפינת העישון. אתמול עברתי איתה חוויה קשה - החברה ניסתה לדבר ולומר עד כמה לא טוב לה ואמרו שידברו איתה היום. אבל כשצריך עזרה צריך אותה עכשיו לא אחר כך, ובטח שלא מחר. היא עשתה מעשה ולקחה סדין וקשרה בו לולאה...ניסיתי לדובב אותה, לדבר איתה אבל זה לא עזר. הכאב כל כך גדול וחזק, הרצון העז לעזור ללא הועיל. ואני מבינה עד כמה הרצון הזה יכול לשלוט בנו.
הלכנו לעשן ואני קצת התעכבתי, וכשבאתי היא לא הייתה. החברה השנייה באה אלי ואמרה שהיא איננה בחדר וגם הסדין. ניגשתי ישר בהיסטריה לאחד האחים ואמרתי לו. מצאתי אותה בשרותים. היא קשרה את הסדין לסורגים, אבל לא עשתה כלום. פחדתי, כאבתי, חיכיתי לידה עד שבאו לקחת אותה.
פרצתי בבכי. בכי של הבנה, בכי של פחד, של חרדה, בכי שהיא בעצם הראתה לי עד כמה אנחנו מוכנים לוותר על החיים שלנו. עד כמה זה קל.
אני לא מפחדת מהמוות, אני מפחדת מהאקט עצמו. אתמול זה היה כמו סטירת לחי חזקה. אני אוהבת אותה, נקשרתי אליה מאד וקשה לי לראות אותה במצב הבלתי נסבל הזה של הסבל.
כמה השתקפות הייתה אתמול במעשה הזה. כמה אמת, כמה כוח, כמה התמודדות.
התעוררתי סופית ב 6:50 והתחלתי לכתוב. 10 דקות אחר כך אותה חברה, שאני אקרא לה ג', באה אלי והמשכנו לדבר.
אני לא מבינה מאיפה יש לי כל כך הרבה כוח נפשי לעבור את כל מה שאני עוברת ועברתי.
מצב הרוח שלי היה בסדר בבוקר ועכשיו הוא ירד. הרבה אנשים אומרים לי שאני באה אליהם כמו מלאך, אז איך יתכן שאני לא מרגישה טוב עם עצמי? אני שמחה וזה עושה לי טוב לעזור לאחרים, אבל משהו בתוכי אומר שלי לא מגיע כל זה.
אתמול דיברתי עם אחת הרופאות פה וסיפרתי לה על מצבי ועל מה אני חושבת. שיתפתי אותה במחשבות של להעלם וסיפרתי לה גם על תוכנית אפשרית כביכול למות במקום הזה. היא שאלה אם שיתפתי מישהו מהצוות ואמרתי שלא, היא שאלה למה ואני אמרתי כי פחדתי. היא אמרה לי לפנות לצוות בכל פעם שאני מרגישה או חושבת כך. הבטחתי לה שכך יהיה. בנוסף לזה היא אמרה לי שביום ראשון שלאחר כיפור אני אפגש עם הרופאה שלי ושגם הם בינהם (הצוות) ידעו יותר מה לעשות איתי.
אתמול גם ראיתי את הפסיכולוגית שלי אחרי ששבועיים לא נפגשנו. הייתה שיחה קשה. דיברנו על ניצול מיני, על הקשר גם להפרעות אכילה. על המשפחה שלי. והיא אמרה שכל מה שאני מדברת עליו הוא נושא מאד מורכב ושצריך לעבוד עליו (מי כמוני יודעת - למודת נסיונות עם מטפלים).
נ' והילדים היו היום בצהריים והיה לי כיף איתם. הם הביאו איתם חומרים להכנת שרשראות לסוכה ועבדנו על זה יחד. הביקור לא היה מאד ארוך כי הייתי כבר עייפה ודי רדומה מהכדור של הצהריים.
הגיע לכאן בחור חדש צעיר, מעניין. יש בו משהו מושך, לא רק במראה, אלא גם בהתנהגות שלו. אני רוצה לנסות לגלות עליו דברים. אנחנו מדברים שזה כבר משהו. בהתחלה הוא לא רצה לומר את שמו, אבל די מהר התגלה שמו. נחמד להיות בחברתו.
אני כבר כמה ימים סובלת מכאבי בטן. אני מפחדת בגלל שהיציאות כואבות, כנראה שיש לי שם פצע, הרופאה אמרה שתתן לי משחה אבל עוד לא קיבלתי. זה בהחלט מזכיר לי את ימי האשפוז בתל השומר - הבטן הנפוחה, הבטן הכואבת והקשה, החוסר יציאות, בקיצור סבל אחד גדול.
לפני 13 שנים. 18 באוקטובר 2011 בשעה 19:01
