TO BE OR NOT TO BE

יום שישי,השעה 10:35
כבר כמה ימים שלא כתבתי ויש לי הרבה מה להוציא.
דבר ראשון – פיניתי אתמול סופית את הבית בו גרתי לפני האשפוז. הפרידה מהמקום היתה קשה. מקום קסום עם הרבה אנרגיות חיוביות ונוף שקשה לתאר אותו במילים. מקום שהיה לי מפלט, מקום מרגוע, מקום שקט ומופלא. אני כולי תקווה שביום מן הימים אני אוכל לחזור לשם ושאף אחד לא ישכור אותו עד אז. נסעתי לשם אתמול עם א'. לא יכול להיות יותר טוב מזה, להיות במקום הנפלא ההוא עם האיש שאני אוהבת הכי בעולם (זה בחיים לא יעבור).
אני מתנהגת כמו ילדה קטנה, רגע אחד מתלהבת ומספרת חוויות בקולי קולות כי האדרנלין פשוט רץ לי בגוף, ורגע אחד אני שקטה ורגועה, אבל כמעט כל דבר מאוד מלהיב אותי ואני מדברת עליו או מספרת עליו בהתלהבות יתרה,כ מו ילד שזה עתה נסע ברכבת בפעם הראשונה.
כל יום אני מדברת עם ע' וכל פעם יש משהו חדש, פעם אנחנו ביחד ופעם לא. הייתי אמורה לנסוע אליו לסופ"ש, ואחרי כל כך הרבה תכנונים הוא אמר לי אתמול שאמא שלו רוצה שהוא יהיה בבית. היום כשדיברתי איתו הוא שוב שינה גירסה ורצה שאני אבוא אליו או שהוא יבוא אליי. בכל מקרה אני לא יכולה לבוא אליו כי הבטחתי לאקס שלי שאני שומרת על הילדים, כי הוא נוסע לחברה שלו.
אני לא מצליחה להבין איך אני מרגישה עכשיו, הכל מבולבל. מה שאני כן יודעת זה שאני שמה על עצמי שוב מסכות של הכל בסדר ושאני שמחה ומאושרת.
אתמול היתה הפעם הראשונה מאז האשפוז שבאתי אל ההורים שלי הביתה. אכלתי איתם ארוחת בוקר והיה נחמד. לא דברנו על האשפוז. הייתי אצלם כשעה וחצי והלכתי כי העו"ס שלי הגיעה אליי לביקור בית. סיפרתי לה על האשפוז, על התוכניות, ועשינו תיאום ציפיות. קבענו להפגש שוב בשבוע הבא.