TO BE OR NOT TO BE

25.10.11 יום ג', או יותר נכון ה 26.10 יום ד' - השעה 1:00 בלילה...
חזרתי עכשיו מנסיעה למודיעין. יש לי כל כך הרבה דברים לכתוב, אבל עכשיו אני הולכת לישון.

השעה עכשיו 12:00. חזרתי מהשכרת הרכב, והחזרתי את הרכב, אותו אני וג' השכרנו אתמול.
אתמול היה לי יום עמוס במיוחד, בלי כמעט רגע אחד מנוחה. זה התחיל בבוקר, שהתעוררתי חצי שעה יותר מאוחר משתכננתי, והייתי צריכה לנסוע לפסיכולוג שלי, וזו נסיעה של 40 דקות לפחות. אז הכל היה בריצה. משם, אחרי שעה של שיחה שסוחטת ומוציאה אנרגיות, נסעתי לביתי הקודם להתחיל לפנות אותו בידיעה שב-14:00 אני צריכה כבר לנסוע להביא את הרכב מההשכרה ולנסוע עם ג' לחתונה במודיעין. פיניתי את רוב הדברים יחד עם הסומכת שלי, חזרתי הביתה, התקלחתי, אכלתי משהו ונסעתי. אספתי את ג' בדרך ומשם יצאנו לדרכנו כאשר אני הנהגת.
קודם כל הנסיעה עברה ממש בסדר, אפילו נהניתי ממנה. גם כי לא נהגתי למרחקים הרבה זמן וגם החברה שהיתה לי עם ג', וחלילה שלא נשכח את הרכב המגניב שנתנו לנו שפשוט היה תענוג לנהוג עליו. הגענו לקראת 19:00 בערב ורצינו לצאת חזרה הביתה ב-20:30, אבל החתונה התחילה רק רק בסביבות 20:30 אז יצאנו חזרה הביתה קצת אחרי 21:30. לא הייתי עייפה אבל היו לי כאבי גב עזים מכל היום. חזרנו, לקחתי את ג' חזרה הביתה וחזרתי לשלי לאחר מכן. הנסיעה עברה בשלום, עשינו עצירה קצרה בכביש 6 והמשכנו.
במהלך החתונה התכתבתי קצת עם א' וקבענו להפגש. לאחר מכן היה לי טלפון מע' והוא אמר לי שהוא נשאר בדרום ושהוא לא חוזר צפונה. ז"א שכל התכנונים שהיו לנו – הכל נגמר. אני מבינה אותו ואת הצורך שלו להיות עכשיו קרוב למשפחה שלו, אבל זה לא אומר שלא כואב לי, שיש לי עוד פעם את תחושת הנטישה. מה שנקרא בעברית פשוטה – סיפור חיי.
אני אומרת לעצמי שהכל לטובה אבל זה לא משפר את מצב רוחי.
זה בדיוק כמו לפני יומיים כשהייתי אצל הילדים, היו איתי אחותי, הסומכת ובעלת הבית שגרתי אצלה. דיברנו על העזיבה ושאני עברתי לגור אצל אחותי, אבל התחושה שלי היתה כבדה ושל אי נוחות, עצבות, ועוד הרבה רגשות היו מעורבים בזה. אהבתי לגור אצלה, אהבתי לשבת ולדבר איתה. אני אוהבת אותה כבן אדם, ואותה ספציפית בגלל מי שהיא. היא היתה לי הרבה מעבר לבעלת הבית!
אני יודעת שאני לא נפרדת ממנה ושאנחנו עוד נפגש, והרבה, אבל עדיין זה לא משפר את מצב רוחי. למרות שאני מאושרת שיש לי אחות מדהימה שלקחה אותי תחת חסותה, ואני יודעת שאני נמצאת היום במקום בטוח ומוגן.

התקשרו אליי עכשיו ממקום עבודה נוסף ורצו שאני אתחיל היום לעבוד, אבל אמרתי שרק מחר אני אהיה שם. אוכל להתחיל לעבוד, לפחות עד שאני אקבל תשובה ממקום העבודה שהייתי בו אתמול בראיון.
מפחיד אותי לצאת לעבוד, ההתחייבות לקום כל בוקר וללכת לשם. למזלי זהו מקום שלא צריך להגדיל ראש, אז יהיה לי שקט.

היום אני שוב עומדת להיות עם הילדים מהצהרים עד הלילה. מצד אחד אני מחכה לזה, ומצד שני אני רוצה היום שקט, לבד, לישון, כי בכל הימים האחרונים הייתי עסוקה כל הזמן בדבר זה או אחר.
אני אוהבת אותם כל כך אבל קשה לי להסתדר איתם לבד. הסומכת שלי תהיה איתי ואיתם היום. אני תמיד מפחדת/חוששת מהרגע שהם יבקשו לאכול או שיגידו לי שהם רעבים. זה תמיד מכניס אותי ללחץ ועצבים.

בימים האחרונים כשהגעתי לבית של הילדים שלי מצאתי את האקס שלי מדבר עם החברה החדשה שלו. זה קשה, זה כואב, זה צובט בלב. אני עוד לא יודעת איך להכיל את זה, אפילו שאני שמחה בשבילו. לי קשה נורא אבל מגיע לו שיהיה לו טוב ואשה טובה וחיים טובים ומאושרים. אני בשלב של לנתק קשרים עם לפחות 90% מהגברים שהייתי איתם בקשר אבל כל כך רוצה אהבה, כל כך זקוקה למגע מלטף, כל כך רוצה להתעורר כשגבר שוכב לצידי ושאני יודעת שהוא שלי ורק שלי.

עוד לא אכלתי היום כלום והשעה כבר 12:45 ואני לא רעבה. אני אחכה שהילדים יחזרו מבית הספר ואני אוכל איתם.
אני מרגישה שאני ממש בסדר לאחרונה עם נושא האוכל. אני לא מוותרת בדרך כלל. אפילו אתמול, עם כל הלחץ והריצות הספקתי לאכול ארוחת צהרים לא גדולה אבל בהחלט מספקת, וגם בחתונה אכלתי קצת – לא ויתרתי לעצמי – ואני תמיד מסתובבת עם חטיף אנרגיה בתיק, שיהיה בשבילי. למרות זאת ירדתי קצת במשקל (43 ק"ג).
אני יודעת שהבטחתי לא להשקל, אבל אני לא עומדת בפיתוי ואני כן נשקלת.
אתמול, בגלל שהעברתי הרבה מאוד דברים לדירה של אחותי אז החדר שלי עכשיו בבלגן ואני שונאת את זה, אבל עדיין אין לי מקומות אחסון לבגדים ולנעלים שלי, אז כנראה זה ישאר ככה לעוד תקופה שאני מקווה שלא תהיה ארוכה. אני שונאת בלגן כי זה עושה לי בלגן בראש.