TO BE OR NOT TO BE

יום רביעי
עוברים עלינו ימים קשים. חבר קרוב שלנו, שהיה כמו חלק מהמשפחה – נפטר מדום לב.
זה לא נתפס. אני הולכת לאשתו ולילדים כל יום, ויש המוני אנשים שנמצאים שם כל הזמן. אשתו יודעת שקשה לי כרגע, אבל אחר כך – זה מה שחשוב, שנהיה שם בשבילה. ונהיה שם בשבילה, וזו הבטחה.
הדבר הראשון שעבר לי בראש באותו יום כשנודע לנו שהוא מת, הוא שאני זו שהיתה צריכה למות, ולא הוא. האיש והאגדה, שהיה כל כך בריא ועסק בספורט והיה אישיות נערצת – הלך לעולמו. דווקא הוא מכולם? איך יתכן הדבר הזה? זה לא הגיוני. זה לא נתפס.
איזה שיעור אנחנו אמורים לקבל כאן? למה מי שרוצה כל כך למות אלהים לא לוקח אותו, ודווקא מישהו מלא שמחת חיים ואוהב את החיים, אותו הוא לוקח?!
אחותי שבורה מזה. אפילו לעבודה היא לא הולכת, והיא נמצאת כל היום שם, עם אשתו. ואני לעומת זאת עוזרת לאחותי ומנסה לתחזק את הבית. לא קל לי. הראש חופר, עובד, חושב כל הזמן.
אני חושבת המון על המוות ומצד שני אני כל הזמן עושה תכניות לעתיד או תכניות לכאן ועכשיו. אני מבולבלת. אני מרגישה תלושה לפעמים מהמציאות. אני שוב שמה מסכות. אני חסרת מנוחה לחלוטין. אני רוצה לצעוק, להרביץ, לקלל, לגדף, אבל אני לא מצליחה. אני לא יכולה, יש מעצורים. פעם זה היה בא בקלות, והיום... כלום. זה רק ברצון ובתחושות שלי, וזה נשאר עצור בפנים.

חשבתי פתאום היום על אלישע, חבר טוב שלי מהעבר, שגם הוא נפטר מדום לב. גם איש אהוב כל כך, רק דברים טובים יש להגיד עליו, וגם אותו אלהים לקח. במשך שנה שלמה היינו מחוברים כאילו היה בינינו דבק מגע. לא היה שום דבר מיני בינינו, קשר אפלטוני לחלוטין. היתה לו חברה ששמעתי עליה הרבה ושגם הכרתי אותה. היינו יחד באגודת הסטודנטים. הוא היה יו"ר אגודת הסטודנטים ואני הייתי אחראית ורכזת תרבות של האגודה. שעות על שעות היינו יושבים ביחד ומדברים. היה לנו סימן שהיה שלנו בלבד, [א' בחזקת 5] 5א (אלישע , אני אוהבת אותך, א') והפוך.