יום שלישי
התעוררתי היום ב-12:00 בצהרים, מרגישה טוב עם זה. השינה היתה חסרה לי.
קבלתי היום תשובה שלילית לגבי העבודה (הייתי בראיון עבודה לפני כ-3 שבועות). בטח המבדקים הגרפולוגיים הכשילו אותי. רציתי את העבודה הזו, היא התאימה לי מכל הבחינות. אבל כנראה אחרים חושבים אחרת. לא נכנעתי לעצב וישר התקשרתי למרכז תעסוקה שיחפשו לי עבודה.
אתמול חזרתי מהדרום. הייתי אצל ע' משבת ועד שני. בסה"כ היה נחמד, אבל הגענו למסקנה שזה לא יעבוד ושכל אחד מאתנו ממשיך הלאה, ושנשאר ידידים.
אתמול הגדרתי לעצמי ולחבר קרוב שלי מה אני מחפשת בזוגיות. הוא אמר לי שלפי מה שאני מחפשת זה יהיה קשה בגלל מי שאני ושכרגע לפחות אני צריכה מישהו חזק שיוביל אותי, אבל שהוא לא מכיר מישהו כזה. כנראה שאני לא צריכה שום זוגיות כרגע אלא להתמקד אך ורק בי. הבעייה היא שאני בן אדם מאוד מיני וזקוקה למגע,ו אז אני כל הזמן מחפשת את זה. עכשיו, אם היה מישהו מתאים אזי הייתי רק איתו, אבל ברגע שאין אז???
התקשרתי ל-NO להגיד לו שאני רוצה להביא לו מכתב שכתבתי לו. התפתחה שיחה שבה הוא אמר לי שאני שלחתי מיילים לידידה שלו, מיילים עם פרטים אישיים על NO ושהיו שם הפרטים שלי + מספר הטלפון שלי. בנוסף לזה "שלחתי" בסוף גם מייל התנצלות. לא היה ולא נברא. מישהו/י שלח/ה בשמי את המיילים האלה ועכשיו ברור לי למה כל הכעס של NO עליי. אני פונה למשטרה בעניין הזה שיגלו מי עומד מאחורי כל המיילים האלה. כרגע NO לא מאמין לי שלא אני שלחתי אותם.
הפגיעה קשה, רק המחשבה שיכולתי לעשות דבר כזה, להטריד ידידה שלו ולפגוע בו. אני בוכה, לא מאמינה שזה קורה לי. למה שמישהו ירצה להזיק כך למישהו?!
הראש חופר ואני לא יכולה להפסיק
אני רוצה לצרוח שכולם ישמעו
אני חפה מפשע, אני לא עשיתי כלום.
אני עייפה ומיואשת מהחיים.
לא יודעת איך להביא את החיוך
לא מצליחה בכלום.
מוכנה אפילו לספוג את "המכות"
שהעולם מזמן לי. אבל לא מוכנה
לוותר על צדק.
מפחדת לפגוע באחרים ומפחדת
לפגוע בעצמי. אבל אם עושים משוואה
ביני לבין האחרים זה יוצא
שהם בסדר ואני הנפגעת כי כך עדיף.
ועל כך אני "אוכלת סרטים".
אני יודעת להקריב את עצמי לטוב ולרע.
כשאני אוהבת מישהו אני אקריב מעצמי
הרבה לטובת הקשר, לטובת האהבה.
אבל באותה מידה גם כשמשהו רע קורה
לי אני אקח "כאילו" את האחריות עליי
ויוצא שאני מקריבה עצמי שוב.
אבל לפגוע במישהו, אני לא מסוגלת.
להגיד למישהו משהו שיישמע פוגעני
מיד אני מבטלת את הרצון לומר את
זה, שחלילה לא ייפגע.
נמאס לי כבר מעצמי
נמאס לי להיות כזאת פחדנית
נמאס לי להיות קורבן
נמאס לי, פשוט נמאס לי
מהחיים.
לפני 13 שנים. 22 בנובמבר 2011 בשעה 14:34