יום שני
קמתי יחסית מוקדם הבוקר, 8:00, כי יש לי סידורים לעשות. ישנתי גרוע הלילה, למרות הכדורים. כבר הרבה זמן שלא ישנתי טוב. היו חלומות ואי נוחות ובקיצור – שינה לא טובה.
אני מתעוררת בבוקר עם מחשבה על NO וזה קשה. מצד אחד הוא אמר לי שהוא ואני לא חושבים אותו הדבר, שאנחנו לא באותו ראש, ומצד שני – עד כמה הוא דואג ושלא נוח לו עם זה שאני לא אוכלת ושאני לוקחת כדורים ושהילדים לא אצלי, ובקיצור – שאני בן אדם לא רגיל. ניסיתי להסביר לו שאני נורמלית לחלוטין ושהוא פשוט פחדן ולא מוכן להתמודד עם כלום. אבל ברור לי שהוא מתמודד כיום עם שני ילדים, אשה שעושה לו בעיות, עבודה, פרנסה. אבל הוא לא מוכן לגעת בפן האישי שלו וכן, הוא כן פחדן. כאן הוא לא מוכן להתמודד וזה חבל לי ועצוב לי כל כך, אך בסופו של דבר זה הפסד שלו וחבל לי עליו. במקום להתמודד הוא בורח. כמו שהוא אומר לי שהוא צד שלישי בסיפור של המיילים, וזה לא נכון. זהו קשר ישיר אליו ואליי שעבר דרך צד שלישי. אבל אותו לא מעניין כלום והוא לא רוצה להתעסק עם זה. אני לא מתכוונת להרים ידיים!!!
עדיין לא התקשרו אליי משום מקום עבודה, וזה מלחיץ. אני חייבת למצוא עבודה. אני חייבת להתחיל להרוויח כסף. הכל מתנהל כל כך לאט שאפשר להשתגע מזה. נמאס לי לשבת בבית ולטחון את הראש כל היום. זה בלתי נסבל.
נמאס לי להיות מעמסה על אחרים. אחותי המקסימה שמוציאה מלאן כסף עליי. הסומכת שלי שנותנת ונותנת מזמנה בלי סוף ובנוסף לזה גם כסף. נכון, הכסף הזה בסופו של דבר יוחזר לה, אבל עדיין זה אינו מובן מאליו. אבא שלי שנותן לי את רכבו + הוצאות על הפסיכולוג + הוצאות דלק, או האקס שלי שגם נותן לי את רכבו + הוצאות דלק ובנוסף משלם לי את ביטוח הרכב שלי שאפילו לא נוסע. כאילו, עד מתי זה ימשך? זה לא ממש מוסיף לבטחון העצמי שלי או להרגשה "הטבה" שיש לי.
לפני מספר ימים דיברתי עם חברה של אחותי והחלטתי בין שאר הדברים להשלים את התעודה לשרטטת אדריכלות ולהתמקצע בעיצוב פנים. אני אוהבת את זה.
לפני 13 שנים. 3 בינואר 2012 בשעה 21:41
