יום ראשון
הבוקר התחיל בפגישה בביה"ס עם תרפיסטית באומנות עבור ילדיי. סיפרתי לה עליהם מנקודת הראייה שלי. האקס שלי כבר שוחח איתה שבוע קודם.
היום המשיך כמובן בחוסר מעש ואחר כך עבדתי קצת בגינה. כל יום קצת – זה כייף. הבעייה שאני מתעייפת מהר, אבל רואים תוצאות.
ניסיתי לישון שנ"צ וזה לא הצליח, וב-17:00 הלכתי לחוג ציור לשעור ראשון. היה נחמד. במהלך החוג NO התקשר. דיברנו קצת וסכמנו שנדבר כשאסיים, וכך עשיתי. התקשרתי אליו והשיחה נסובה סביב אותם מיילים שנשלחו אל ידידה שלו, ועל כך שהוא לא רוצה קשר איתי בגלל כל הבעיות שיש לי עם האוכל, לקיחת כדורים, הילדים שאינם איתי. . . בקיצור – הוא חשב בהתחלה שאני כמו כולם, שמחה, מאושרת, עובדת, עד שהוא התוודע לאמת – שאני דכאונית עם הרבה בעיות. אבל הסברתי לו שכל זה בטיפול, וזה שאני על כדורים רק הופך אותי לבן אדם נורמטיבי - ולא להיפך. וכן, ישלי בעייה עם אוכל, אבל הכל בטיפול. בקיצור – הסיכום הוא שהוא לא רוצה קשר איתי יותר. הסכמתי לזה. אמרתי לו עד כמה אני אוהבת אותו, ושהדבר היחיד שאני מבקשת ממנו זה לעזור לי לפתור את תעלומת המיילים, ושלשם כך הוא יכול להיות בקשר עם הסומכת שלי. הבטחתי לו שממני הוא יותר לא ישמע! זה קשה, וזה הולך להיות עוד יותר קשה, כי אנחנו חיים במקום קטן ונפגשים בכל מיני מקומות או באירועים משותפים בביה"ס וכו'.
זהו. אני חייבת לשים את כל זה מאחורי, לשכוח ממנו ולהמשיך הלאה.
בסוף מישהו עוד ירצה אותי, כמו שאני. אני כולי תקווה.
לפני 13 שנים. 10 בדצמבר 2011 בשעה 9:19