אורן,
הדבר הבא שקרה הוא בלתי נתפס, אנא התאזר בסבלנות, אני יודע שהמכתב מתארך מעל הצפוי אבל אני מבקש ממך להמשיך לקרוא עד הסוף ; ואולי אז תבין את גודל המשבר שנקלעתי אליו.
החיים שלנו השתנו, השוטים, האזיקים, המחוך, המגפיים, בית הבובות של הטינופת שלי החלו לעלות אבק במחסן.
הייתי הולך לעבודה בבוקר וחוזר בלילה. היא הלכה לעבודה בבוקר וחזרה בלילה. ראינו טלוויזיה, אכלנו פופקורן, דיברנו על דברים לא חשובים, שתינו תה עם נענע, הלכנו לישון.
יום אחד קמתי בבוקר. היא לא היתה. הלכתי למטבח - איננה. גם לא בשירותים:
נטע
נטע
קול עמום וחלש ענה
מה.
לא ברור לי מה היה בקול אבל משהו החריד אותי. הרגשתי שאני מזיע.
נטע איפה את?
פה
פה איפה?
פה
ניגשתי לחדר השינה ומצאתי אותה.מתחת למיטה.
מה קרה נטע?
אני לא יוצאת מפה. אני מכוערת. אני שמנה. אני זקנה. אני בת שלושים ולא נשואה.
נטע, על מה את מדברת? השתגעת? אני אוהב אותך, כבר נתת לי פקודה להתחתן איתך? לא זוכרת?
והיא ממשיכה:
אני לא יוצאת מפה. אני מכוערת. אני שמנה. אני זקנה. אני בת שלושים ולא נשואה.
אני לא יוצאת מפה. אני מכוערת. אני שמנה. אני זקנה. אני בת שלושים ולא נשואה.
אני לא יוצאת מפה. אני מכוערת. אני שמנה. אני זקנה. אני בת שלושים ולא נשואה.
וככה המשיכה ואמרה.
בצהרים הכנתי לה שניצל ואורז והנחתי לה מתחת למיטה. היא לא אכלה כלום כמובן ורק מלמלה:
אני לא יוצאת מפה. אני מכוערת. אני שמנה. אני זקנה. אני בת שלושים ולא נשואה. אני לא יוצאת מפה. אני מכוערת. אני שמנה. אני זקנה. אני בת שלושים ולא נשואה. אני לא יוצאת מפה. אני מכוערת. אני שמנה. אני זקנה. אני בת שלושים ולא נשואה.
הבאתי את הוריה, אורית ובני מונט בלאן. שניהם התכופפו מתחת למיטה וביקשו וביקשו שתצא; שהיא יפה, ורזה ולא מכוערת ושיום אחד תהיה נשואה ושגיל 30 זה לא כ"כ נורא (לאשה)
ואז הגיע ד"ר זיכרברוד הפסיכיאטר שהביאו לשכנע את נטע לצאת מתחת למיטה.
את יודעת נטע - זה הגיל שבו את מתחילה לפרוח, להיות באמת אשה ואין לך ממה לפחד, יש לך את X , והמשפחה ולדעתי את מאוד מאוד יפה.
לפני 19 שנים. 28 באפריל 2005 בשעה 21:16
