לפני 12 שנים. 17 באוקטובר 2011 בשעה 10:11
נראה לי שאבא שלי חושב שהשתגעתי קצת.
אני מתחילה לשתף אותו בדברים שבאותה התלהבות אני בדרך כלל משתפת את אמא.
והוא מראה התלהבות בחזרה, ולפעמים זה טיפטיפה מורגש שזה קצת מתוך נימוס.
זה מדאיג אותי. ועצוב.
זה כאילו אני מתחילה איפשהו לקבל את זה שהיא כבר לא לגמרי כאן.
שהיא ירדה מהפסים ובדרך להתרסקות ואין כל כך עם מי לדבר חצי מהזמן.
זאת אומרת, יש עם מי לדבר. אבל זו כבר לא אמא שלי. השמחה, האופטימית.
נשארה להבה עמומה קטנה ושפופה המצטמקת לאיטה
והכי הכי מפחיד אותי בעולם לומר את זה, אבל מרגיש כאילו הנר עומד להיגמר.
אני בוכה מבפנים כשאני חושבת על זה. עוד לא בוכה מבחוץ כי אני בהכחשה.
אבל זו באמת לא היא. זו כבר באמת לא היא.
ואני מתגעגעת נורא.
