לפני 9 שנים. 17 בינואר 2015 בשעה 1:14
הבעייה הכי גדולה איתו היא שברוב זמן 'כהונתו' שוכחים מקיומו.
ואז הכל מוקצן בלי השגחת ההיגיון - במקרה שלי, הנטייה הטבעית היא שבעיקר הרע הוא שמוקצן - ומספיק מעט בשביל להאפיל על הטוב, לעיתים עד לרמיסתו המוחלטת.
וכל נשיכה קטנה בלב יכולה להסלים עד לנהרות היסטריים של דמעות -
ואני מאמינה לזה.
מאמינה שכל כך רע.
מאמינה שהכל בעיקר נגדי
והכל קשור אליי.
קצת סוג של נרקיסיסטי אם חושבים על זה -
יאמרו עליי ככה
חושבים עליי ככה
לא חושבים עליי
לא אוהבים אותי
לא שמים עליי
לא מעריכים אותי
אני לא חשובה.
זה המצב כמעט כל הזמן, באוטומט.
ודווקא אני מהסוג שמאמין שמחשבה היא שיוצרת את המציאות
ואני לא מצליחה להצביע ממתי אני שונאת את עצמי כל כך.