שלי...

מזמן לא כתבתי לבלוג...
אני לא איש של בלוגים. לא מעט פעמים דברים שנכתבים בבלוג מפורשים אחרת ממה שהתכוונתי..
אנשים מפרשים. כל אחד על פי נסיון חייו, אכזבותיו, שמחותיו או רצונותיו.
גם אם אכתוב " היום יום ראשון" - יהיה מי שיפרש היום חופש כי יום א' ברוב העולם זה יום חופשי...
עבורי זה היום בו השבוע מתחיל.
שבוע חדש.
ציפיות. לפגוש את החברים העבודה.. לתכנן נסיעות למקומות רחוקים. בכלל אני אוהב נסיעות.
נסיעות הן זמן איכות שלי עם עצמי. אני שם את הדיסק האהוב עליי באותו שבוע ונותן לו להתנגן שוב ושוב..
המחשבות נודדות. אלו בעצם לא מחשבות. יותר פנטזיות. אפילו לא ארוטיות. סתם - מדמיין עולם אחר. אפילו לא שלי.
דמויות אחרות. אנשים אחרים. אולי יותר יפים, חזקים, חכמים... טוב, סתם היסחפות.

עכשיו מאוחר. מתארגן לשינה. חזרתי מיום ארוך שהתחיל בארבע וחצי בבוקר, ונגמר עכשיו קרוב לאחת בלילה.
הכי קל לי להרדם כשהטלויזיה דולקת. מסיח את הדעת מטרדות היום יום.

מדמיין סשן עם מישהי לא מוכרת..
נפגשים, קצת קשקושי היכרות, ואז מצמיד אזיקים לידיה. טוב, זה סיפור ליום אחר.
אבל גם מזכיר לי משהו שכדאי לרשום כאן.
בעבר הרחוק אפילו מאד הייתי שוטר. סיפור. אמיתי.
בסיום משמרת ערב, אחרי שהורדתי את שותפי ועם עיכוב קל (היה קרוב לאחת עשרה וחצי בלילה), הבחנתי בקטנוע נוסע סמוך אליי בצורה מחשידה.
צמשידה במובן של חוסר ביטחון של הרוכב, מה שבדרך כלל קורה לנערים שעושים סיבוב בלא שיהיה להם רשיון ופתאום
נמצאים סמוך לניידת.
סימנתי לרוכב לעצור, מתוך ידיעה שברוב המקרים החברה האלו נותנים גז ונמלטים מפחד שיתפסו.
להפתעתי הרוכב עצר.
מייד הבחנתי בעובדה שהרגל שירדה לרצפה היתה עם מגף עקב גבוה... בחורה.
הרוכבת אכן התקשתה להעמיד את הקטנוע על הרגלית, ולפני שזה נפל הספקתי לצאת מהניידת ולעזור לה להרים אותו כראוי.
היא הורידה את הקסדה, ורעמת שיער ג'ינגית התנופפה לכל עבר. בחורה צעירה, חטובה ורזה,לבושה מכנס ג'ינס צמוד וחולצת טריקו.
וכמובן מגף עקב מרשים ביותר.
ביקשתי רשיונות והחורה ממש רעדה. לא מקור כי היה קיץ וערב חמים עד חם מדי. סימן לבעית רשיונות או אחרת.
היא לא דיברה, וביקשתי שנית. במקרה כזה המטרה להשיג תעודה מזהה קודם כל שתהיה בידי. "רשיון נהיגה יש לך?" שאלתי.
"כן" היא ענתה במבטא רוסי ניכר. הציגה לי את הרשיון.
רשיון הנהיגה נראה תקין. נהגת צעירה. מקום מגורים אילת. ואנחנו בקריות.

הבנתי.

יש סיבה לכך שהיא מתרגשת ורועדת. זו הסיבה.
"מאיפה את באה?" שאלתי. "מחברה" ענתה. ידיה חיבקו את כתפיה. כאילו רצתה להסתיר עצמה.
"ואיפה החברה גרה? כתובת?" "פה בהמשך של הרחוב" ענתה. "של מי הקטנוע?" שאלתי.
"של החברה" ענתה. " אם את גרה באילת, מה את עושה כאן בשעה כזו?"
"באתי לביקור". טוב, כאן נגמרה הסבלנות שלי....

"תני לי את שם המכון שמעסיק אותך" אמרתי לה. "אם לא, אני מעכב אותך".
שתקה.
הסתכלתי עליה. נערה צעירה, עדינה, חסרת ישע. אם היתה נער - היתה מרימה רגליים ובורחת. מנהגם של בנים...
אבל היא נראתה כמו דגיג שעלה בחכה של הדייג, וזה מסתכל על זה והדייג אינו יודע אם להשליך את הדגיג חזרה למים או לשמור
אותו כי זה הדגיגון היחיד שתפס כל היום...
היא שוהה בלתי חוקית. הן מגיעות לאילת, מקבלות מסמכים, רשיונות ויוצאות לעבוד ברחבי הארץ להיכן ששולחים אותן בליווי הצמוד שלהן.
אם אעכב אותה, נדפקה לה השהות, העבודה, הפקדון שאולי שילמה...

משום מה, הרהרתי גם אני ודי ריחמתי עליה. היא הרימה מבט, קראה אותי, ואז דיברה.
"תראה. אני כבר כמה זמן בארץ. אני עצמאית. למדתי את השפה. אני לא מפריעה לאף אחד. בבקשה אל תיפגע בי".
אכן, לא עבריין טיפוסי אם בכלל יש כאלה. רובם אנשים טובים שהנסיבות הביאו אותם...
"אני מתלבט מה לעשות איתך יקירתי". ההתלבטות מפני שלהביא אותה לתחנה יהיה כרוך בניירת עד השעות הקטנות, ואז גם
ישחררו אותה אחרי שתמצא מי שיערוב לה.. סתם בזבוז זמן. אף אחד לא מתרגש באמת משוהה כזו. אבל חובה זו חובה.. ?

"נכון שאת לא מפריעה, אבל את יודעת שזה תפקידי ואין לי ברירה" השבתי. "יש לך ברירה" התחילה להתווכח. נואשת. המצוקה ניכרה בה.

לפתע נצמדה אליי. בכח. ופרצה בבכי מר. מביך מאוד. אי אפשר להתאכזר לאדם בוכה...
ואז היא הציעה את עצמה.
היה עליי לצפות את זה, אך הופתעתי בכל זאת. ריח הבושם שלבשה, תחושת השיער שלה על פניי אולי שיבשו את שיקול דעתי. ובטח
שמראה המגף שלה. על זה אין ויכוח.
"קח אותי הערב. אני חופשיה. תעשה לי מה שתרצה ואז תתן לי ללכת. בבקשה אדוני השוטר. אני מתחננת. אל תהרוס לי את החיים"
וזה בקצרה...

נשברתי. פעם אחת ויחידה. בחיי.

כבר מאוחר, אספר את ההמשך - בהמשך... הסיפור הזה כבר סופר בעבר בפורום אחר... חטפתי קיטונות על התנהגותי... אולי צודקים, אבל באותו ערב קרו דברים שלא היו בשליטה...

בינתיים,
לילה טוב, חלומות פז.

המשך "האירוע" יבוא. אולי.