שלי...

ישבתי עם ביתי - בחצר.
הסתכלנו לשמיים. פיסת אלוהים הקטנה שלנו.
גינה מטופחת. עץ צילון שכרגע מכוסה בפריחה סגולה.
שעת ערב מאוחרת, כבר חשוך.

"דני כבר לא יהיה פה". אמרה.
הסתכלתי עליה. דימעה גלשה על לחייה.
דני היה חבר קרוב שלי.
אחרי הפציעות הקשות שנפצע בקרב, ניהל מלחמת הישרדות אישית.
מלחמה על החיים. לא חיים של אדם שזכר המלחמה והקרב רודף אותו.
מלחמה על חיים רגילים ונורמאלים. מי שלא הכיר אותו לא ידע עד כמה
קשה הוא נפצע. שמר על חיוניות, אנרגיה גבוהה, מרץ ותזזית.

אבל הפציעות והרסיסים כירסמו בגופו. את הניתוח האחרון - שנים אחרי הפציעה -
הוא לא שרד.
נותר זכרון. נותרה הרוח.

הוא תמיד היה כתובת בשעת צרה או מצוקה. בן בית. גם את דרכו האחרונה
עשה מבלי להכניס אותנו למתח - החברים. לא רצה שנתלווה אליו לניתוח האחרון.

ביתי ואני נתכנסנו בשתיקה.
נזכרתי בחברים אחרים שלא יישבו יותר איתנו. וגם לי ירדה דמעה.

בערב הגיעו חברים של הדור הצעיר. עולצים, שמחים ורועשים.
כיבדנו אותם בכל טוב שהיה בבית. היו מופתעים. אכלו וזללו עד אור הבוקר היום.
לא הבינו מה התקף הידידותיות שנפל עליי...
ישבתי איתם קצת, חיילים וחיילות. ככה היינו לפני זמן.

לו יהי ולא יהיו עוד מלחמות..