לפני יומיים, בשעה 1:30 בבוקר בערך, שמעתי מחדר השינה שלי רכב דוהר בכביש - החלקה - ורעשי התרסקות.
מדי שבוע צעירים מתלהמים נוסעים במהירות מטורפת בכביש הזה - מתחרים זה בזה או סתם "מעירים" את השכונה בהחלקות ומוסיקה בעוצמה אדירה מהרדיו ברכב.
התחשבות בזולת אינו מושג שיש לו מקום אצלם.
אחרי רעשי המעיכה כאמור - השתרר שקט. יצאתי לכביש.
היה שם שדה קרב. רכב אחד מרוסק לגמרי מקדימה ומאחור, הגג מעוך, כל הכביש מלא בזכוכיות ושברי פנסים ופלסטיקים. שני כלי רכב אחרים שחנו - מעוכים גם הם.
מהריסות הרכב הפוגע - זחל החוצה בחור צעיר. אולי בן 18. בקולי קולות התחיל לצעוק שהוא מסטול ולא יודע מה קרה לו. ביד אחת אחז סלולארי והזעיק חברים שיגיעו לעזרתו. היה מספיק צלול לעשות את זה. ביד השניה הוריד את הטריקו שלבש וניסה לעצור את הדימומים מהגוף והראש. כנראה לשאלת חבריו בסלולר ענה ששתה והוא שיכור לגמרי. "תגיעו מהר" עוד הוסיף.
יצא החוצה. עמדתי 2 מטר ממנו ולא הרגיש בי. "האוטו של העבודה של אבא שלי!! הוא לא יודע שלקחתי אותו!" צעק לעצמו. עדיין צועק ולא מרגיש שאני לידו - "אני אזרוק את המפתחות שיחשבו שגנבו את הרכב" סיכם לעצמו.
כן.
זוהי מידת האחריות שלוקחים חארות כאלה.
גם אם היה הורג מישהו שהלך לתומו על המדרכה - ככה היה מנסה להחלץ.
קודם כל להציל את עורו. קודם כל לברוח ולהסתלק. אולי אף אחד לא ישים לב. אולי אפשר להחלץ על ידי שקר.
חזרתי הביתה והתקשרתי למשטרה.
הודעתי להם את מספר הרכב וביקשתי שיציינו שהנהג הוא הבן. שלא יקבלו תלונה שהרכב נגנב.
הגרוטאה נשארה יומיים באמצע הכביש. אף אחד לא בא לאסוף אותה. כנראה שבאמת הצליח המנוול לסדר את כולם. כנראה שזה גם עובד במחוזנו.
לפני 14 שנים. 5 במאי 2010 בשעה 19:45
