כבר ממש, אבל ממש לא מתחילה

חג שמח MM–
יש לי הרגשה כל הזמן שאני כותבת כמו ליומן אישי. אני כותבת, היומן לא עונה...:-)
מאז שנודע על העסקה לשחרור גלעד שליט – אני חושבת על זה די הרבה. שמחה שמשחררים אותו למרות שמרבית הקולות סביבי טוענים שהעסקה הזו תהיה בעוכרינו. כנראה שאני לא יכולה להשתחרר מהרגש האימהי, הוא דומיננטי. אני רק מקווה שהזרוע הארוכה שלנו תשיג את המחבלים שישוחררו, הנוראים שביניהם. ומחכה בציפייה לראות את גלעד כאן בחזרה, בתקווה שמצבו הנפשי ניתן לשיקום.
הבוקר שלי החל בשעה מוקדמת מאד, לפני 6.00. נסעתי עם ____, לראות רכב במצב נדיר. הוא קנה את הרכב, באמת מכונית במצב נדיר. חזרנו אחרי 13.00, ואז התחלתי להתארגן לחג. ישבנו יחד לארוחת חג – הילדים ואני. היה נעים ונחמד, כתמיד. סוג של אינטימיות נעימה ורגועה, כשזה רק ארבעתנו. וגם היה טעים 
אני מוצאת את עצמי חושבת עליך הרבה, וחייבת לומר שאתה חסר לי. חסרה לי התקשורת איתך. אין לי מושג מה אתה חושב על מה שאני כותבת, אין לי מושג האם אני בכלל רשאית לבקש שתתייחס – לא יודעת אם זה חלק מהקשר בינינו או לא, לא יודעת אם אינך מגיב כיוון שאתה עסוק, או כי אתה רוצה להוביל אותי לאנשהו מבחינת האגו שלי, או בגלל סוג היחסים שנרקמים בינינו.
זהו, עכשיו אני מזפזפת בטלויזיה, בטח עוד מעט ארדם.

חג שמח,
אני
פוסיקט