כל אחה"צ חיכיתי כבר לרגע בו אתייחד עם הפלאג המתנפח שלי.
והנה הגיע הרגע.
נכנסנו למיטה, הוא, אני והKY.
שימנתי, החדרתי, ניפחתי, עוד, ועוד, ועוד. עצרתי, נשמתי, ניפחתי, עוד, ועוד, ועוד.
כאב. חיכיתי קצת עם הפלאג המנופח בפנים. מנסה להירגע. הפעלתי קצת רטט. זה מקל על הכאב.
אבל אני גם מגורה בטירוףףף... מתה לגמור. אבל ברור לי לגמרי שלא אגמור. אני רוצה את כל מצבור
הריגושים לשמור ליום חמישי.
ממשיכה עוד קצת לנפח. הכאב בלתי נסבל. אני רועדת מרוב כאב. כממעט בוכה.
מתחילה להוציא.
מגיעה לאמצע בערך ומנפחת. להרחיב את השריר הטבעתי. זה כאב נסבל.
ומוציאה. מרוקנת מאוויר.
משמנת. מחדירה. מנפחת. יותר מהר. עוד. ועוד. נושמת. מנסה לפחות. ממשיכה לנפח.
מרגישה אותו גדל בתוכי. כואב. לא מוותרת וממשיכה. מפעילה את הרטט. מנסה לסחוט את המשאבה עוד קצת.
עוצרת. מנסה להירגע. להתרגל לכאב. מגבירה את הרטט. WOW בקצב הזה עוד רגע אגמור.
מפסיקה את הרטט. ממשיכה לנפח. מנפחת עד כאב איום. עוצרת. מתחילה להוציא. ושוב מנפחת.
לא הרגשתי את ההרגשה כשראש התינוק עובר שם. אבל אין ספק שאני חווה עכשיו את החוויה הזו, של הכאב הקורע הזה, של השריפה הזו בתוכי.
ואני, זונה שכמוני, אוהבת את זה!
חוזרת על התרגיל שוב ושוב, לא יודעת כמה פעמים. רק יודעת שבסוף הפלאג היה ממש, ממש גדול!
רוצה עוד אבל עוצרת...
המשך יבוא....
לפני 13 שנים. 8 בנובמבר 2011 בשעה 18:11