כבר ממש, אבל ממש לא מתחילה

נ^^כתב בצהריים. לפני שהתחילה ההתכתבות בינינו. הוקלד בערב. אחרי ההתכתבות בינינו.^^



מאסטר יקר שלי,
מעולם לא חשבתי שאגיע למצב בו אשאף להיות כלבה, שאשמח להיות שפחה. אבל אחרי ההשפלה של אתמול, אחרי שכל כך אכזבתי אותך, זה כל מה שרציתי.
הרבה דברים הבנתי אתמול. על הרבה דברים חשבתי, והרבה פחד חשתי.

זה התחיל בבוקר – ההבנה שטעיתי, ושאני יכולה וצריכה להתנהל אחרת. שכשאני אומרת שאני סומכת עליך, זה לסמוך בכל דבר. כולל הכל. נכון שסמכתי עליך כשנפגשנו בפעם הקודמת, נכון שחשתי כל הזמן, ממש מהרגע הראשון שהכרנו, שבך אני יכולה לבטוח במאת האחוזים. אבל לא יישמתי את זה אתמול. ולא כי לא סמכתי. המשכתי לסמוך עליך בכל שנייה ושנייה, גם כשהשבתי "לא" בבוקר. הבעיה הייתה שכך הייתי רגילה להתנהל. וזו טעות. וזה השתנה. מאתמול. הייתי רגילה שכשמשהו לא מתאים לי, אני מסרבת (לאדם קרוב הכוונה) ומנסה להסביר את עצמי, והצד השני מקבל את דברי. אתמול הבנתי, גם במשמעות הרחבה יותר, בחיי היומיום, שטעיתי. שעלי קודם כל להיענות, להסכים (מה גם שאתה משקיע מזמנך למעני) ואז להעלות בפניך את דאגותיי, מתוך ידיעה ברורה שנדבר על הדברים שמטרידים. כי אתה נמצא כאן למעני.

זה שיעור חשוב מאד שלימדת אותי אתמול, מאסטר. עוד לפני שהפכתי לזבל עבורך.

השפלת אותי. וזה כאב. מאד. הפחד הגדול שלי אתמול היה בעיקרו חרדת נטישה. כל כך טוב לי איתך, תחת חסותך, להרגיש שפרשת כנפיך סביבי ומעלי, ואני רוצה להיות ראוייה לך. ואני רוצה ללמוד ממך. ההבנה שטעיתי בגדול, וההרגשה שלוותה לכך היו קשות. הייתי מוכנה לעשות הכל (אתמול ותמיד) ובלבד שתשיב אותי למעמד של שפחתך, כלבתך, שאשוב להיות מקולרת אליך, מאסטר.
במשך כל שעות יום האתמול חשתי פחד עמוק. לא הייתי אני. למעשה זה השפיע עלי גם פיזית (בחילות, כאבי ראש) וגם רגשית. ידעתי שאני זבל. היה לי ברור שאני בתחתית. שאני הבאתי את זה על עצמי ולכן עלי לעשות הכל כדי לזכות שוב במעמדי. לרגע לא חשבתי "אני הרי שווה, אני אישה מיוחדת, חכמה, טובת לב ראוייה וכו וכו.... ולא מגיע לי להיות כך מושפלת". להיפך, חשבתי שהגיע הזמן באמת לנער אותי, לזעזע את אמות הסיפין בנשמתי,בלבי, במוחי, כי הרי אני חייבת שינוי יסודי ומעמיק. ושמחתי שאני בידיך.
מרגע שנתת לי עוד הזדמנות, אמנם כזבל, אבל הזדמנות להשתפר, לתקן, להוכיח, המתח בתוכי הלך וגבר. אבל לא היה לי ספק לרגע – שאני באה! כי כמו שאמרת – כנראה צריך לפרק אותי ולבנות אותי מחדש. ובעצם זה "עשה לי שכל". ואני הרי רוצה להשתנות, מאסטר. מהרצון הזה הכל התחיל...

חיכיתי במקום המפגש. הקדמתי. ברור. על טעות האיחור הקודמת – אני לא חוזרת. היה לי ברור שאחכה לך, שלא תגיע בזמן. כי לזבל צריך להתייחס כמו לזבל.
ובמהלך הלילה – השתדלתי. מאד השתדלתי לרצות אותך. להוכיח לך עד כמה אני רוצה להיות כלבתך. שפחתך. היו דקות בהן הרגשתי שאתה באמת מרגיש את ההשתדלות הזו אצלי (לא רק כשאמרת מפורשות), והיו דקות רבות שהבנתי מהתייחסותך המשפילה שאני עוד רחוקה מהמקום הזה.

הבנתי שיש בעיה עם סף הכאב שלי. עם הריגוש ההולך וגובר אצלי במקביל להעצמת הכאב. עם חוסר היכולת שלי לבכות. אבל לא חשבתי שזו בעיה קשה. מבחינתי – אין דבר שאתה לא מסוגל להתמודד איתו. אין מצב שתרים ידיים.
בבקשה מאסטר, הצעד אותי אל המטרה לשמה התחלנו בתהליך.

הייתי מאושרת שנתת לי למצוץ לך. התפעלתי מהשליטה המדהימה שלך בזקפה שלך. הייתי מאושרת שבעתיים כשהצעת לזיין אותי. בהתחלה בחור התענוג (וזה באמת היה תענוג...) ואח"כ בחור התקווה הטובה. ברור לי שזכיתי, מאסטר, כמו שזכיתי כשגמרת לי בכוס.
תודה מאסטר.

ותודה על שהקדשת לי מזמנך אתמול. אני מתביישת בעצמי על שאתמול בבוקר חשבתי על עצמי – דאגתי איך אגיע חזרה הביתה לפנות בוקר לאחר יום עמוס, ואילו אתה - מקדיש לי, לזבל, לילה שלם, כשלמחרת אתה הוא זה שהולך לעבודה. העניין הזה, ההסתכלות הצרה שלי, הוא משהו שידעתי שעלי לתקן. ולא הבאתי את עצמי לתיקון עד אמש. ידעתי שהשנים בהן אני חיה לבד, קלקלו אותי מהבחינה הזו. למדתי לחיות את חיי בלי שישנו לי את מסלולם וזה היה בעוכרי. אתמול למדתי, בין היתר, שאני מסוגלת להיות אחרת. שלמרות שעות עבודה ארוכות ומתישות, למרות מיעוט שעות שינה, אני מסוגלת גם לשנות את אורחות חיי, אני מסוגלת לצאת מהעולם הצר שלי, מהאגוצנטריות שלי. במשך כל שנות הלבד שלי, אף אחד לפניך לא הצליח לגרום לי לצאת מהבית בסופו של יום עמוס, להזיז אותי.
אף אחד מלבדך לא הצליח לשנות אותי. רק אתה, מאסטר שלי.
ואני מודה לך, מאסטר, על הכל!!!
שפחתך.

^^ אינני יודעת אם יש עוד טעם בדברים, מאסטר, ובכל זאת חשוב לי שתקרא, שתדע.^^