כבר ממש, אבל ממש לא מתחילה

בארבעת החודשים האחרונים, אני הולכת "כמו גדולה" לפסיכולוג. החלטתי שהגיע הזמן לגלות למה אני תקועה באמצע החיים.
לאחר שנכנסתי לעולם הבדס"מ, התחלתי להשתנות, בזכות MאסטרM. חוויתי חוויות, פיזיות ורגשיות, הוצפתי במחשבות, עלו בי תובנות, והיה לי ברור שאו שאני מספרת לפסיכולוג על העולם החדש שלי, או שאני מפסיקה ללכת אליו. הנטייה שלי הייתה כמובן להפסיק ללכת אליו, כי מה פתאום שאספר לו על הצד ה"אפל" בחיי? (אפל? זה האור שבחיי!!!) בזכות MאסטרM המשכתי ללכת אליו. ולספר. לספר בגאווה על מאסטר שלי, שאחראי למקום הטוב שבו אני נמצאת היום, שאחראי לחיוך שעל פני, שאחראי לאור שאני מקרינה, שאחראי לשלוות הנפש שלי, שאחראי לחוזק שבי.

היום סיפרתי לפסיכולוג, כמה MאסטרM מקדיש לי. כמה נתינה יש בו, כמה חוכמה, אכפתיות, דאגה. הסברתי והבאתי דוגמאות לכך שכל מה שמאסטר רוצה הוא – טובתי, וזה בא הרבה על חשבונו. מהרבה מאד בחינות. הסברתי לו כמה בקשר בינינו, ה"מרוויחה" והנהנית בגדול היא – אני. מאסטר לא מרוויח מהקשר. הוא כמובן הרים גבה. איך? הרי השולטים נהנים מהשליטה, נהנים להכאיב, נהנים להשפיל. נהנים מהסקס ה"קשה". הסברתי לו. MאסטרM מעביר אותי תהליך שדורש ממנו להקדיש לי הרבה מאד תשומת לב (ואני תובענית במיוחד), תהליך הדורש ממנו זהירות, רוב קשב, הקפדה על הפרטים, קטנים כגדולים. זהו תהליך שמטרתו להיטיב עימי, לשנות סופסוף את חיי לכיוון החיובי. הבאתי כדוגמה את התספורת והצבע החדשים. אחרי כמעט שני עשורים בהם התהלכתי עם תספורת א-סימטרית מדליקה וצבעים "חייזריים", כהגדרת מאסטר, כי בעיני זה היה יפה ומיוחד ושיקף אותי, למרות שלא מעט גברים "קיטרו" על כך, מעולם לא חלפה בי אפילו המחשבה לעשות שינוי. עד שנכנס מאסטר לחיי. והוא גרם לי לשנות. צבע, תספורת. "מה, את חייזר"?, היה אומר לי? "גועל נפש". "אי אפשר לגעת לך בשיער עם כל הג'ל הזה שאת שמה". מהרגע שהבטתי במראה לאחר המטה-מורפוזה הזו, אין מאושרת ממני. לא מבינה איך לא עשיתי את השינוי הזה לפני שנים... אני מסתובבת כטווסה גאה, מודעת ליופיי (בסוף עוד אוהב את עצמי! וזה יהיה השיא!). ביטחוני העצמי הולך ומתחזק (וזה דבר חדש. ביטחון הקרנתי רק כלפי חוץ, אבל בפנים? איפה אני ואיפה ביטחון). בזכות MאסטרM. ומה יוצא מזה למאסטר? הרי בשבועות האחרונים ממילא בכל פעם כשנפגשנו הוא חייב אותי להגיע בלי ג'ל בשיער, עם שיער רך. כך שלא זו הנקודה המרכזית. הסיבה היא שזה יותר נשי. יותר מעודן, וזה טוב עבורי, אם אני באמת רוצה להכיר בן זוג. והאמת? הוא צדק. בימים האחרונים מביטים עלי ומחמיאים לי יותר אנשים משהחמיאו לי בשנה שלמה לפחות....
דוגמה נוספת? הנה... שני עשורים שאני נושאת את מות הורי על כתפיי, בזיכרוני, בליבי וגם בביתי. בפעם הראשונה שמאסטר היה בביתי, הוא קטל את הרהיטים והעיצוב והאווירה שבהם הייתי כל כך גאה. הוא זה שהרגיש מייד את הכבדות, הדחיסות, את החנק בבית. לפני שבוע גנזתי את תמונות הורי שהיו על השידה ליד מיטתי. הן במגרה. אחרי 20 שנה. ואני מרגישה שסיימתי להתאבל סופסוף. מרגישה משוחררת. קלה יותר. כעת אני מתכוונת להחליף את כל הרהיטים. לא עוד חום. לא עוד המזנון של הסבתא והויטרינה של אמא וכעוד כהנה וכהנה. רוצה התחדשות. רעננות. רוצה עכשיו הכל בהיר, מינימליסטי, פנג-שוואי. רוצה להרגיש נקי, רוצה להרגיש ולראות אור בבית. תם פרק של 20 שנות אבל. חושבים שלמאסטר יוצא משהו מזה? ברור שלא.
עוד דוגמאות? בבקשה - דייטים. למה למאסטר כל כך חשוב שאצא לדייטים? למה הוא לא מרפה מהעניין? מה יוצא לו מזה? כלום. הוא לא ירוויח מזה שאצא לדייטים או אכיר בן זוג.
אז מה בכל זאת? האמת היא - של MאסטרM ייצא דווקא הרבה מאד בסוף התהליך – הרבה סיפוק מכך שהביא אותי לעשות שינויים חשובים, משמעותיים ונכונים בחיי, שהזיז אותי מהתקיעות שבחיי, שהביא אושר לחיי. זה הרווח של מאסטר, וממש לא כמו שאנשים חושבים – שביחסי שליטה השולט הוא הנהנה העיקרי. ממש לא. גם בסשן, ההנאה ברובה הגדול היא שלי. מאסטר משקיע הרבה, כסף, אנרגיה, מחשבה, זמן, העינוי וההנאה ב- 98% אחוז מהסשן הם שלי. אני גומלת לו באמת בקטנה.

בסוף הפגישה היום אמר לי הפסיכולוג – "המאסטר שלך עושה איתך עבודה מצויינת. נשמע שהוא גורם לך לשינויים מאד חשובים וטובים בחיים".
הרגשתי המון גאווה, אושר ושמחה כשהוא אמר לי את זה!
כי זה המאסטר שלי. כל כך הרבה שנים של תקיעות עברו עלי, שנים של קיבעון שבהן הייתי בטוחה שכל מה שאני עושה הוא הדבר הנכון, שנים בהן החזקתי בכל כך הרבה אמונות ודעות שכבר מזמן אבד עליהן הכלח, ואיש לא הצליח להניע אותי קדימה. עד שהגיע המאסטר שלי.

מאסטר יקר, לא פעם אמרתי שאני בת מזל שהכרתי אותך, ושאתה, השולט, לקחת אותי תחת חסותך, להיות שפחתך.
אני שבה ואומרת ומדגישה זאת ביתר שאת מאסטר.
אני, שפחתך,
גאה
מאושרת
שמחה
חזקה
בזכותך מאסטר

והמון המון מודה!