אפור הוא צבע. צבע לא ברור כזה, בין שחור ללבן- בין הטוב לרע.
כל החיים מלאים המון צבעים, אני מאז ומתמיד ראיתי וחשתי בצבעים.
כשאדום- הכל אדום, כשלבן- הכל לבן, כששחור- הכל שחור.
אדום מאז ומתמיד היה הצבע החזק שלי, צבע החיים, צבע העוצמה. הצבע שלי כשהייתי חזקה ומאושרת.
שחור מאז ומתמיד היה הצבע המסתורי שלי, הצבע שלי כשרציתי לחשוף אבל לא יותר מדיי, כשראיתי את עצמי חזקה ונוקשה.
לבן הוא צבע הטוהר, התמימות, הנקיון. הצבע שלי כשאני מרגישה קלילה ואוורירית, ללא שום דבר שעוצר אותי.
אבל עכשיו אפור...
והכל ממש אפור.
הטעמים הם לא אותם טעמים, האנרגיות הן לא אותן אנרגיות, הכל נראה משעמם ומדכדך. אין טעם לשום דבר.
מדהים איך ריקנות משתלטת ומכרסמת בכל חלקיק של טוב, בכל עוגן חיובי בחיים.
אפור הוא גם צבע השלשלאות שכולאות אותי, שאריות לכלוב הזהב שבו חייתי.
הייתי כציפור שיר כלואה, שכיסו את עיניה והיא היתה מאושרת כי נותנים לה לשיר. אבל לא ידעתי שהרצון שלי לשיר יקח ממני כל כך הרבה.
אפור, כן... הכל אפור.
אבל אפור זה גם צבע.