|
|
|
פליז עזרה,
חייבת למצוא שני מאמרים אקדמיים (לא מעיתון, לא מויקיפדיה)
על אחד הנושאים הבאים:
- המהפכה הצרפתית
- הצהרת זכויות האדם והאזרח
- הצהרת זכויות האישה והאזרחית
- אולימפיה דה גוז'
רצוי בעברית, אבל גם אנגלית זורם.
שלושה ימי עבודה מבוקר עד ערב וכתבתי פחות מעמוד.
אני מתחרפנת!
אז כן, אני כועסת כי לא אמרתי את המילה האחרונה ולא קיבלתי את ההסברים שרציתי לקבל.
אבל היום הגעתי שוב למקום המדהים הזה עם האנשים המדהימים האלה,
וילדון בן 18 גרם לי להבין משהו שהתפספס לי: אין סיבה. אין הסבר. "אל תנסי להבין למה, כי אין למה".
הילדון הזה, כמה חוכמות חיים יש לו ,בלי שום קשר. כמה קשה זה לחיות בסוד עם הזהות האמיתית שלך, והוא מבין אותי אפילו בלי לדעת זאת.
אז כן, עדיין קצת צובט בלב. עדיין יש דברים שאני רואה ואני מתמלאת קנאה, שנאה או זכרונות, אבל היום לראשונה גם הצלחתי לא לבכות.
הרגשתי מאוד חזקה במעגל החיבוקים הזה, עם האנשים שיש להם הרבה יותר קשיים מאשר לי, ולרגע אחד הם היו מאושרים וניסו להעביר לי את האושר הזה. יש בזה משהו מאוד סוריאליסטי שחבורה של גברים אומרת "גברים הם חרא" ומשהו מאוד פולני שרגע אח"כ כל אחד מהם שולף את האייפון ומראה לי את ככלללל הסטרייטים שיש להם בפלאפון.
איך שאני יודעת להצחיק את עצמי... השאלה הבאה היתה:
"איך הם עם rough sex?"
על כן נעניתי, "חמודה, בקצב שלך אף אחד לא יעמוד..."
לסיכום, החום שלי זה הדבר היחידי שירד היום אבל אולי הגיע הזמן לקצת עליות.
ואתם חייבים להודות שכשאני בדיכאון אני יצירתית יותר....
כשהרע המוחלט לא שווה את הטוב המועט,
כשהבחילה קבועה, כבר לא מרעב או מחלה,
כשהגוף מגיב לחולשה של הנפש,
כשאני פועלת על אוטומט כי "צריך" ולא כי אני "רוצה"-
אני יודעת שאני צריכה להתנתק.
אני רוצה ללחוץ על כפתור הOFF הגדול והראשי,
לומר "תודה על הכל, אבל לא בשבילי"
ולהחליף סרט.
כי החיים הם סרט והתסריט לא נכתב בידינו.
האמנם?
האם באמת לא יכול שלמישהו פשוט נמאס מסרט החיים?
תעצרו, אני רוצה לרדת.
ואז ישארו רק המילים...
אני רוצה לנתק קשר ממישהו שפגע בי מאוד בעבר,
הוא מבקש שנשמור על קשר לפחות כידידים,
יום אחד הוא מוחק אותי מהפייסבוק מבלי לתת הסברים.
מתברר שככה מוחקים אנשים מהחיים- היום!
זה מה שאני אומרת המון פעמים, כשמשהו קורה לא לפי התוכנית שלי.
דאמיט,כלום לא הולך לפי התוכנית.
היאוש והדכאון אוכלים כל שביב של אופטימיות והרגשה חופשה,
הדמעות מתערבבות עם הנזלת, אני מתעטשת והכל על הקיר.
כלום לא קורה, מין מצב סטטי שכזה.
לא כייף להיות חולה, לא כייף להיות חסרת אונים,
לא כייף להיות מתוסבכת, לא כייף להבין שנתת אמון באנשים הלא נכונים.
עכשיו כואבות לי האוזניים ואני מרגישה ממש כמו ילדה קטנה,
רק שבניגוד לגיל 5- אין מי שיטפל בי.
אז אני לבד. לבד עם הקירות שסוגרים עליי,
לבד עם הבדידות והמחנק הנוראי שמגיע -ספק מהשיעול ספק מתחושת הגועל.
זהו, סיימתי להקיא מחשבות.
אני הולכת להקיא מהבטן.
טלפון שמצלצל מעיר אותה פתאום
נרדמה במיטה עם בגדים
יתושים מזמזמים זוגות מאוהבים הקיץ
ברחוב נים לא נים
איש אחד רחוק משם כותב לה מכתבים
אותם לא תקרא בחיים
פעם אהבו אותה עכשיו הם שוכחים
לחבק אהההה לנשק אההה
העצב שלה העצב שלה
היא לוקחת אותו לעצמה
את הכוח שלה היא לא מבינה
לא מבינה לא מבינה
החלון פתוח צימאון מסויים
אוחז ומרפה לפעמים
למה לא הרמת שפופרת למה את לבד
מנסה להסביר במילים
איש אחד רחוק מכאן חושב עליך עכשיו
רוצה ללקק את עורך
פעם הוא אהב אותך אבל עכשיו שכח
לחבק אההה לנשק אההה
כשדורכים על קוצים היא אומרת
צריך לחייך
לא נופלים כשנוגעים בשמיים
אם אני צוחקת זה בגלל ש
היא אולי מרגישה
ועמו השיעול, הנזלת, כאבי האוזניים, החום, הסחרחורות...
לא הלכתי ללימודים,
לא לומדת בבית,
החיים נעצרו.
הרגשה מחורבנת כאילו היו חסרות סיבות להרגיש לא-טוב.
קיבלתי כמה " תרגישי טוב" שרק הפכו אותי למרירה יותר, כשנראה לי שזה נאמר במטרה להתחנף.
די כבר, כמה אפשר להרגיש רע?
ועמו השיעול, הנזלת, כאבי האוזניים, החום, הסחרחורות...
לא הלכתי ללימודים,
לא לומדת בבית,
החיים נעצרו.
הרגשה מחורבנת כאילו היו חסרות סיבות להרגיש לא-טוב.
קיבלתי כמה " תרגישי טוב" שרק הפכו אותי למרירה יותר, כשנראה לי שזה נאמר במטרה להתחנף.
די כבר, כמה אפשר להרגיש רע?
ואמנם בחצי שנה האחרונה אני עדה ליותר ויותר ניקים שמכילים את השורש א.ה.ב,
אנשים פה בעיקר מזיינים (את השכל),
שולטים הם בעצם נשלטים,
נשלטים הם בעצם זבלים,
אנשים הם בשר,
כותבים שקרים על עצמם בפרופילים,
חיים בעולם וירטואלי כבר לברוח מהבעיות היומיומיות ומתחבאים מאחורי המקלדת.
אני פה כי משעמם בחוץ. לא שפה הרבה יותר טוב.
אז מה הפלא שעכשיו אני לא מאמינה כבר למראה עיניי ולמשמע אוזניי? לא מאמינה לאף אחד.
מה לעשות, העולם הזה מסריח.
היה צפוי שזה יגמר ככה.
כל פעם הקץ נדחה, לא קל לעכל שמה שהיה נגמר ומה שנשאר זה רק צל חיוור של מה שהיה.
ועכשיו, זהו, זה נגמר.
כל סוף הוא התחלה של משהו אחר :)))
אני לא חובבת מוסיקה מזרחית, אבל זה שיר יפה מאוד. וכצפוי, מאוד סימבולי. לגמרי בטעות הוא היה ברדיו בדיוק בערב מסויים כלשהו.
אם לא מספיק שכמעט בכל שיעור אני שומעת על "שליטה בדעות ההמון", על "שליטים" ו"נשלטים",
רואה פסלים של זכרים ערומים (שפשוט עושים חשק להוריד אותם על ארבע אפילו שהם מאובנים),
על "עבדים" וכו'....
ואז בא גם הציטוט הזה:
"... ההגמוניה, תפקידה להבטיח את הסכמת הנשלטים להיות נשלטים על ידי המעמדות השליטים..."
אולי בגלל זה אני נהנית כל כך בלימודים,
אולי בגלל זה מלכתחילה בחרתי ללמוד את מה שאני לומדת.
לא בגלל שזה כייף ומגניב- כמו כולם,
אלא בגלל שמאז ומעולם התרשמתי מהשליטה על האנשים שמקנה התחום שאני לומדת.
פחות כייף לסכם עכשיו 60 עמודים של מאמרים,
אבל היי, גם להיות שולטת זה לא תמיד פשוט.
ערב מקסים :)
נ.ב.: עשו טובה, הצביעו עלה ירוק. יש מספיק כבשים שיצביעו ביברמן.
