אז כן, אני כועסת כי לא אמרתי את המילה האחרונה ולא קיבלתי את ההסברים שרציתי לקבל.
אבל היום הגעתי שוב למקום המדהים הזה עם האנשים המדהימים האלה,
וילדון בן 18 גרם לי להבין משהו שהתפספס לי: אין סיבה. אין הסבר. "אל תנסי להבין למה, כי אין למה".
הילדון הזה, כמה חוכמות חיים יש לו ,בלי שום קשר. כמה קשה זה לחיות בסוד עם הזהות האמיתית שלך, והוא מבין אותי אפילו בלי לדעת זאת.
אז כן, עדיין קצת צובט בלב. עדיין יש דברים שאני רואה ואני מתמלאת קנאה, שנאה או זכרונות, אבל היום לראשונה גם הצלחתי לא לבכות.
הרגשתי מאוד חזקה במעגל החיבוקים הזה, עם האנשים שיש להם הרבה יותר קשיים מאשר לי, ולרגע אחד הם היו מאושרים וניסו להעביר לי את האושר הזה. יש בזה משהו מאוד סוריאליסטי שחבורה של גברים אומרת "גברים הם חרא" ומשהו מאוד פולני שרגע אח"כ כל אחד מהם שולף את האייפון ומראה לי את ככלללל הסטרייטים שיש להם בפלאפון.
איך שאני יודעת להצחיק את עצמי... השאלה הבאה היתה:
"איך הם עם rough sex?"
על כן נעניתי, "חמודה, בקצב שלך אף אחד לא יעמוד..."
לסיכום, החום שלי זה הדבר היחידי שירד היום אבל אולי הגיע הזמן לקצת עליות.
ואתם חייבים להודות שכשאני בדיכאון אני יצירתית יותר....
