אני מוצאת את עצמי לפעמים מרגישה יותר מדיי תמימה.
תמימה כי מאמינה בטוב לב של אנשים
תמימה כי הצלחה פשוטה בתרגיל במתמטיקה מעלה לי חיוך לפחות ליום שלם
תמימה כי אני מאמינה באהבה
תמימה כי אני מוכנה לתת מעצמי ובד"כ לא מקבלת חזרה
תמימה כי קשה לי לסמוך על אנשים אבל כשאני כבר עושה את זה, אני מקבלת פצצה לפנים
ואולי אין מדובר בסתם תמימות. מדובר באופי כנראה.
האופי שלי שגורם לכ"כ הרבה אנשים להימשך ולהתעניין,
האופי שלי שגורם לי להתעורר בבוקר ולהגיד "תודה שהתעוררתי, תודה שאני קיימת",
האופי שלי שעוזר לי לקום מעפר כמו עוף חול, להתנער מהאבק ולהמשיך לצעוד בראש מורם.
אף אחד לא יודע ולא אמור לדעת מה קורה אצלי בפנים. אנדרלמוסיה לא מילה חזקה מספיק.
לפעמים מקרה קטן ואולי לא הכי נעים גורם לי לשקוע במחשבות.
יותר מדיי מחשבות מובילות למחשבות דכאוניות ולמסקנות לא נכונות.
אם נהפוך את זה למשוואה, זה יראה כך:
X= מחשבות דכאוניות
Y= זרז קטן
Z= משקעים מהעבר
(X=Y(Z*2
תפתחו סוגריים ותקבלו משוואה שבה בכל פעם משהו דפוק קורה לי, זה מחזיר לי את משקעי העבר ברמה של צונאמי אזורי ברמה 7 ומשם קצרה הדרך לטיפה המרה ולשאר "הצעצועים למדוכאים".
לא טוב... לא טוב.
הקול הפנימי שלי צועק משהו על זה שאני יוצרת רושם של מתוסבכת ומדוכאת מדיי.
לא מדוכאת, אולי השתעממתי מהר כמו שאני משתעממת מהרבה דברים בחיים.
אתמול כשהבאתי סטירה למי שהתנדב לכך על מנת לשפר את מצב הרוח שלי, זה כבר לא היה מלהיב כבעבר.
אתמול כשהשתכרתי באמצע היום מוודקה מהולה במיץ (עוד משהו שלא אופייני לי, הרי ידוע שאני שותה את הוודקה שלי נקי) זה נראה לי כמו בדיחה לחלוטין.
כבר כמה שבועות שאני תקועה בלי סיפור. יש לי מחסום כתיבה ואין לי מוזה.
מוזה? איפה אתה? תבוא, יש פה קולה ועוגיות.
וואהו, במבט לאחור הפוסט הזה באמת נראה כמו קיא של מילים.
כפיצוי על זה שיש מכם שיטרחו לקרוא את זה, קבלו כמה לינקים מעניינים...
פשוט קורע:
לפני 12 שנים. 27 בינואר 2012 בשעה 12:01
דוגמא למישהו שאם היה נופל אצלי בסשן, לא היה יוצא בחיים:
