הארמון של מלכתא

##מזכירה שוב שהסיפורים שלי דמיוניים, עם מעט השפעות אמיתיות##
____________________________

ישבתי בחדר סגור עם קירות לבנים, שתי מיטות קומותיים וחלון גדול מוסת בוילון כחול. חדר טיפוסי באכסניה מסוג בית ספר שדה.
הטיול התחיל מצוין, קיבלתי כיתת בנים סוררת מאחת מהישיבות בעיירות הפיתוח בסביבה. הילדים היו מופרעים, עשו "צחוקים", לא באמת עניין אותם "תסתכלו על הנוף, זה היה הנוף שנגלה לצליינים שהגיעו לראשונה לארץ ישראל..." אלא יותר להגיע ללילה. והנה, הגיע הלילה, אני בטוחה שהם סגורים בחדרים שלהם עם יותר מדיי אלכוהול זול ומעט מדיי חיי חברה אמיתיים. ואילו אני סגורה בחדר הזה, מבודדת מכל השאר מסיבות מובנות (צניעות, שמירת נגיעה וכו'). הערב עוד צעיר והאופציות העומדות לפניי לא מפתות במיוחד- לישון, לקרוא או ללכת למכונת הפחיות.
אין ברירה, אלך לקנות לי פחית שתייה ואולי אוכל לשכב קצת על הדשא בחוץ ולבהות בכוכבים.
סיימתי לסדר את מעט הדברים שהיו עמי בתיק הטיולים וללבוש חזרה חצאית מעל המכנסיים. תמיד נדמה לי שאם חילוני או מישהו מחוץ לארץ יראה בחורה עם מכנסי ספורט וחצאית ספורטיבית וקצרה מעליהם- יחשוב שמדובר במשהו מעוות ומאוד מוזר. אני אישית אף פעם לא האמנתי בשמירת נגיעה, אבל היום הרעיון של החצאית נראה לי הגיוני מתמיד (מעניין מה היה עובר בראש אצל חבורת החרמנים האלה שמעולם לא ראו אישה, אילו היו רואים את התחת שלי מבעד למכנסי הספורט).
כך או כך, בדרכי חזרה ממכונת הפחיות הסתכלתי מסביב, בצמחייה הפסטורלית והרחבה החשוכה עם הספסלים הריקים.
לפתע הבחנתי במשהו שלא אמור להיות שם. נראה כאילו מישהו מתחבא באחד השיחים. החלטתי לבדוק את הנושא מקרוב, הרי לתלמידים אסור להיות כאן בשעה הזאת, ואולי קרה להם משהו? ואולי זה לא תלמידים?
ככל שהתקרבתי יכולתי לראות שתי דמויות חשודות וגם להבה קטנה ומשהו שהדמויות מחזיקות בידיים.
הם היו כל כך עסוקים במלאכת ידם שלא הבחינו כלל שהתקרבתי.
"מה אתם עושים פה?" שאלתי בקול תקיף
הם הסתובבו אליי בבהלה, התברר שהיו אלה שני תלמידים. זיהיתי אחד מהם, הוא היה הכי קולני, ליצן הכיתה, כנראה הכי מקובל בחבורת הבנים.
השני ניסה לגמגם משהו ולהחביא את מה שהחזיק בידו, "אההה אנחנו לא מצליחים להירדם"
"מה אתם מנסים להבעיר שם? מה זה, סיגריה? נרגילה?"
"איזו מדריכה סטלנית, למה את ישר אומרת עלינו דברים כאלה?" ניסה הליצן להתלוצץ
"מצחיקול, סתום ת'פה. אתה, תראה לי מה יש לך בידיים!" צוויתי עליהם.
השני התמהמה כמה שניות, מביט על חברו שהיה לא פחות מבולבל ממנו.
"קדימה!" קראתי ומשכתי בידו. מהמגע שלי בידו (למרות שהייתי בכפפות) הוא כל כך נרתע שנפל אחורנית וגחל הנרגילה התגלגל לידו. ילדים טיפשים, כאילו יש לי להבות בידיים.
"זה מה שאתם עושים? מעשנים נרגילה? בטיול שנתי?! מה נראה לכם?!" התחלתי להטיף להם שרשרת של הטפות מוסר, חלקן נראו לי יותר מדיי כמו משהו שמורים היו אומרים.
הסצנה היתה משעשעת מאוד. הליצן כבר עמד, היה גבוה ממני, חברו היה בחצי ישיבה חצי שכיבה על האדמה, גחל הנרגילה מגביר את בעירתו מהרוח המתגברת ואני עומדת שם ומטיפה להם מוסר.
"המדריכה, אנחנו מצטערים. זה לא יקרה יותר, תני לנו בבקשה ללכת לחדרים כדי שנקום רעננים למחרת ונוכל להקשיב להדרכות שלך," אמר הליצן בטון רגוע ובחיוך בטוח בעצמו, חברו החל להתרומם מהאדמה לאט לאט.
"תני לנו ללכת ולא נספר לאף אחד שנגעת בי" הוסיף השני בהבעה נעלבת
"מה?!" ראיתי את הדם עולה לי לראש, בזמן ששמעתי את הליצן מסנן לעברו "שתוק, דפוק" כביכול כדי שאני לא אשמע.
"אתה מעז לאיים עליי, חתיכת ילד מטומטם!? אתה תספר שנגעתי בך? וואהו, הבהלת אותי... אני נוגעת בגברים, אני לא שומרת נגיעה. אבל אם אני אספר לראש הישיבה על התעלול הלילי שלכם, ועוד אוסיף שאתה התקרבת אליי בדרך שגרמה לי לגעת בך...מה אתה אומר, ליצני, ראש הישיבה יסתפק רק להעיף אתכם מהישיבה? או שיספר גם להורים שלכם?" דיברתי לשניהם.
לאחר שראיתי את תגובתם של השניים, החיוך על פניי רק התגבר, הם הבינו את הנקודה שלי.
התחלתי להתלבט מה לעשות בשניים האלה, האם להסגיר אותם או להשתעשע קצת בעובדה שיש לי חומר מפליל עליהם. לבסוף נפל הפור.
"אני אגיד לכם מה נעשה, פושטקים. בגלל שאני רוצה שהטיול שלי יהיה מושלם ואתם לא תהרסו לי מחר את יום ההדרכה השני, ומנגד מה שעשיתם זה מאוד-מאוד לא בסדר, אני אעניש אתכם בעצמי" התחלתי לראות את הבעת פניהם משתנה, הם היו מרוצים
"תמחקו את החיוכים הדביליים האלה! אתם חושבים שהעונש שלי יהיה קל יותר?"
"לא"
"לא, מה?"
"לא, המדריכה?"
"יפה. ככה אתם תפנו אליי. ולא, העונש לא יהיה קל יותר. עכשיו בואו, עזבו את הגחל כאן. הוא כבר ייכבה לבדו".
התחלתי ללכת לכיוון חדרי מוודאת שהשניים שנפלו ברשת שלי הולכים אחריי. אני הולכת לטפל בהם כמו שלא ישכחו לעולם.
כשנכנסתי לחדר הצטערתי שלקחתי עמי כל כך מעט ציוד לטיול הזה, אבל לא נורא, נסתדר עם מה שיש.
התעלמתי משני התלמידים, למרות שבזוית העין לא יכולתי שלא להבחין בהבעתם המבולבלת.
"תסגור את הדלת, אתה" צוויתי על אחד מהם וגם את זה הוא עשה באיטיות ברורה (כל החיים לימדו אותם שאסור להישאר עם בחורה בחדר סגור).
"בוא לפה, ליצני, איך קוראים לך?"
"נדב"
"לא, קוראים לך ליצני. ברור?"
"כן"
"כן מה?!" הרמתי את הקול והסטירה לא איחרה להגיע
"כן, המדריכה"
"יופי, שב כאן" והצבעתי על נקודה על הרצפה קרובה לאחת המיטות. לאחר מכן הוצאתי חבל מתיק הטיולים שלי. חבל דק שנועד לפעילויות חברתיות בשטח. קשרתי את ידיו למסגרת של המיטה. בדקתי שיש זרימת דם.
לאחר שסיימתי ראיתי שהשני תקוע בפינה של החדר עם הבעת חרדה על פניו
"ממ...מה את הולכת לעשות לנו?" הוא גימגם
"סתום את הפה. מגיע לכם להיענש, חושבים שתעשנו נרגילה בטיול שנתי?! בוא לפה" משכתי אותו אליי ודחפתי אותו על הרצפה, "שב פה" והצבעתי על נקודה אחרת על הרצפה, ליד המיטה השנייה בחדר, ממול לליצני הקשור. חיטטתי בתיק, מצאתי רק גומי ארוך של כמה מטרים, לעוד משחק שעושים בטבע. קשרתי גם אותו, הוא זז הרבה ולכן נאלצתי ליישר אותו עם הברך מדיי פעם.
"איך קוראים לך, פושטק?"
"אני יוסי"
"לא, אתה חצופי"
"מה?!"
"סתום את הפה!" וסטירה הונחתה על פניו
"חצופי, קיבלת שם חדש. תודֵה למדריכה שלך!" ומשכתי בשיערו כך שפיו נפער מהאינסטינקט
"תודה המדריכה".
כששני התלמידים קשורים אחד מול השני, ניתן היה להתחיל. הורדתי את המכנסיים מתחת לחצאית, אני לא אזדקק להם כאן.
"אתם, ליצני וחצופי, נאשמים בכך שניסיתם לעשן נרגילה בטיול שנתי.... תרים את הראש, זבל!" ומשכתי בשיערותיו של ליצני
"...אתם היתם מתמסטלים ולמחרת הייתם מרעישים והורסים לי את ההדרכה. אף אחד לא יהרוס לי את ההדרכה!" את החלק השני ממש צעקתי
כל הזמן הזה אני מסתובבת בין שני התלמידים הקשורים והמבולבלים, נהנית מהבעות הפחד שעל פניהם
"אתם נמצאתם אשמים על ידי משפט בזק שהתבצע על-ידי, וכעת לשלב העונש שלכם..."
התקרבתי לחצופי והעברתי אצבע מלטפת על פניו, הוא ניסה לחייך ובו ברגע סטירה הונחתה על פניו. הוא עוד לא הספיק להתעשת ועוד אחת! ירדתי על ברכיי, דואגת שהתחת שלי יתקע בפרצופו של ליצני שישב ממול במרחק מאוד קרוב, החצאית התרוממה מעט חושפת את רגליי עוד יותר.
"אתה חצוף, אה? מדבר הרבה" אמרתי ודחפתי בכוח אצבעות לפיו. בתחילה אצבע אחת שהוא דווקא נהנה ללקק, לאחר מכן עוד אחת ואז את כל היד. מדי פעם עשיתי תנועה חדה עם התחת, כך שליצני יבחין בכך.
הוצאתי את היד בבת אחת ומיד היא הועפה לכיוון לחיו, שכבר החלה להאדים.
התרוממתי על רגליי, בועטת בליצני המאובן. "מה ליצני, לא תמיד אתה מלך הכיתה... אצלי זה לא שווה במיוחד", הוא ניסה להתלוצץ לגבי משהו, אבל קיבל בעיטה בצלעות שהורידה מיד את כל האגו שלו.
"אני הולכת לשחרר אותך ואתה לא מנסה לברוח או לצעוק...אף אחד לא ישמע אתכם כאן, ולברוח אתם לא יכולים כי הדלת נעולה והחבאתי את המפתח, ברור?" הסברתי לו תוך שהתחלתי להתיר את קשריו
"הצילו!!!! אנחנו פה!! מישהו, הרב!! אנחנו פה! היא מטורפת!" לפתע החל לצעוק חצופי
הסתובבתי אליו, "שתוק כבר, כלבה" והבאתי לו סטירה. הוא לא חדל, קיבל כמה ברכיות כולל אחת לפנים, "סתום את הפה", לאחר מכן הוצאתי גרביים מגולגלות ודחפתי אותן לפיו.
חזרתי לליצני, שחררתי את קשריו והעמדתי אותו על ארבע.
"תוריד את החולצה" הוריתי
"את הולכת לאנוס אותי?" הוא לחש
"בשביל לאנוס אותך אני צריכה שתוריד גם את המכנסיים. בעצם, תוריד גם אותן, הכל"
"מהה?"
"שתוק", עוד סטירה
הוא החל להתפשט באיטיות, חושף גוף שחום ומקסים. אם להוסיף לכך את העובדה שהיה גבוה ושרירי, אילו היה חילוני בטח היה הופך לזיין גדול.
"גם את הכיפה, אתה לא רוצה לחלל את שם השם"
הוא הוריד את הכיפה, נישק אותה והניח על המיטה.
העברתי יד על גופו המוצק, מה שבהחלט עורר אותי קצת מעבר. כשהגעתי לישבן שלו, סטרתי עליו והתחלתי בסדרה של ספאנקים. בהתחלה חלשים, לאחר מכן מתגברים.
"תספור, ליצני"
"אחד" הוא החל לספור, המשכתי עם הספאנקים גם באזורים אחרים מלבד התחת, ונתתי לו להגיע עד המספר 20.
"יופי, ליצני. שב על המיטה, אני הולכת להביא את חבר שלך החוצפן".
התפניתי לחצופי שכבר נרגע ונראה מאוד מנומס עם הגרביים בתוך הפה שלו. שיחררתי את קשריו והוצאתי את הגרביים מפיו .
ברוב טיפשותו הוא ניסה לגעת בידי, אך הוא זכה לדחיפה חזקה
"מה נראה לך שאתה עושה?"
"המדריכה, אני חייב. אף פעם לא נגעתי באישה"
"שתוק, אתה גם לא תגע. אני אגע בך. עכשיו תסתובב. ליצני בוא לפה. "
חצופי נשכב על בטנו על המיטה וליצני ניגש בעניין רב כשהבליטה בתחתוניו הלבנים כבר מתחילה לגדול.
"בוא, תחזיק את חצופי בזמן שהוא זוכה לחינוך מחדש"
"המדריכה, אני לא יכול..."הוא החל לומר אך תפסתי בעורפו ודחפתי אותו על המיטה.
ליצני ציית, החזיק את ידיו של חברו (איזה בוגד) ואני נהניתי לחנך אותו מחדש כמו שמחנכים ילד קטן .
"מכות בטוסיק כמו לילד קטן, כנראה שלא לימדו אותך להתנהג כשהיית קטן באמת"
"אתה..לא... נוגע...במדריכה...בלי...רשות...ובחדר...הזה..לא...פוצה...פה...בכלל...ברור?!"
"כן המדריכה"
"את זה אתה תצעק!"
"כן המדריכה!"
"עכשיו תתפשט"
חצופי התפשט וחשף עור לבן מאוד, מעט מאוד שרירים,קצת בטן חמודה, אבל כתפיים מאוד רחבות.
צפיתי בו מתפשט כשישבתי על המיטה ממול. לאחר שהוא סיים להתפשט הוריתי לשניהם לרדת על הרצפה ולהתיישב לצד רגליי.
כל אחד קיבל רגל והם הצטוו להוריד את נעליי (חבל שהספקתי להתקלח ולהוריד את נעלי ההליכה המסריחות).
הם הורידו את הנעליים באיטיות, מסתבכים מעט במה שאמור להיות נורא פשוט.
"מהר יותר" גערתי בהם
לאחר שרגליי היו חשופות, נגלו לפניהם כפות רגליים מטופחות עם לק אדום על הציפורניים. ליצני נראה שמח.
"כואבות לי הרגליים, תטפלו בהן"
ליצני וחצופי החלו לעסות את רגליי, בולטת היתה העובדה שהם עושים זאת לראשונה בחייהם.
לאחר כמה דקות הנפתי את רגלי הימנית ודחפתי אותה בפניו של ליצני, הוא לא הרהר לרגע והחל לנשק אותה. חברו חצופי ראה את זה והחל לנשק את כף רגלי השמאלית.
"תעצרו, לשונות בחוץ" ושחררתי את רגליי מאחיזתם.
שני התלמידים הוציאו את לשונם בחוץ, כל אחד מנסה לפעור פה גדול יותר מחברו.
המחזה היה מלבב. תפסתי בלסת החזקה של ליצני וירקתי לתוך פיו, סוגרת אותו מיד אחר כך. ליצני בלע בשקיקה, והסתובבתי לחצופי וביצעתי בו אותו הדבר.
לאחר כמה שניות הוריתי להם ללקק את כפות רגליי. ליצני עשה זאת בשקיקה רבה, חצופי הגניב מדיי פעם מבטים לחברו וניסה ללקק טוב יותר ממנו. שניהם היו לא רעים, ולמרות זאת הקפדתי להפציר באוזניהם: "חצופי, ליצני עושה עבודה טובה יותר", "ליצני, חצופי עוקף אותך" ושאר הדרבונים שרק גרמו להם לרצות להשתפר.
לאחר כמה דקות, הרגשתי את נוזליי מתאגרים בתחתוניי. הכנסתי יד לבדוק את מצב רטיבותי והרגשתי שהמצב טוב.
קמתי על רגליי, משאירה את שני עבדיי על הרצפה.
הורדתי את התחתונים מתחת לחצאית.
"בואו לפה" הוריתי להם להתקרב.
תפסתי בשערו של ליצני ומשכתי את ראשו אל בין רגליי, במקביל תפסתי גם בשערותיו של חצופי ומשכתי גם אותו אליי. הרמתי את החצאית וערוותי השעירה נגלתה אליהם.
"אתם יודעים מה אתם רוצים לעשות" אמרתי להם ודחפתי את ראשיהם עוד יותר אל בין רגליי.
הם החלו ללקק, נאבקים על כל פיסת מקום.
"יופי, כלבים טובים" אמרתי וליטפתי את שניהם.
הנזילה שלי ללא ספק התגברה בעקבות התוספת המעניינת.
הכנסתי שתי אצבעות והתחלתי לענג את עצמי, מדי פעם דוחפת את האצבעות בפיותיהם של כלבי הליקוק שלי.
לאחר כמה דקות חצופי שלח יד לאזור חלציו.
הוא קיבל מכה על מצחו, "מה אתה חושב שאתה עושה?"
הוא הסיט את ראשו על מנת לענות לי, אך ראשו נדחף חזרה, "אל תענה לי בכלל. תמשיך ואל תגע בעצמך. אסור, כלב רע"
באיזשהו שלב הרגשתי טוב מאוד והצטערתי שאינני יכולה לנצל את מה שהולך וטופח בתחתוניו של ליצני החתיך. הגעתי למסקנה שזה לא יתאים לערב הזה, העונש שלהם יהיה זכור גם ככה.
כשגמרתי והרגשתי רעידות בכל גופי נתתי להם להפסיק. שניהם היו עייפים מאוד וניכר שהפה שלהם כאב.
ניגשתי אל התיק שלי, הוצאתי שתי כוסות פלסטיק ומזגתי בהן מים. לאחר שסיימתי לשתות לרוויה, פניתי לשני הכלבלבים.
"ליצני, אתה צמא?"
"כן...המדריכה"
"בוא לפה"
הוא ניסה להתרומם אך צעקתי לעברו "איך שאתה! אתה הולך על ארבע, לא על שתיים"
הוא זחל לעברי והטיתי את הכוס לפיו, כך שיוכל לשתות. הוא סיים לשתות את כל הכוס והוסיף "תודה המדריכה"
"לך מפה, חצופי בוא הנה. אתה צמא?"
"כן המדריכה, מאוד"
"בוא" וקירבתי את הכוס השניה לפיו. הוא סיים לשתות בצימאון וגם כן אמר "תודה המדריכה".
"יופי, תזיזו את התחת שלכם הנה" הוריתי לשניהם לאחר שזרקתי את הכוסות לפח וסגרתי את הבקבוק.
שניהם זחלו לעברי, נעמדתי מאחוריהם מלטפת את התחת שלהם.
ליצני היה בתחתונים לבנים שנראו מצויין על גופו השחום. חצופי הצחור לבש בוקסרים עם ציורים כלשהם.
נעמדתי בין שניהם, מתכופפת לעברם. ליטפתי את שניהם במקביל ואז התחלתי לתת להם ספאנקים בתחת לסירוגין, כל אחד בתורו.
תחזרו אחריי:"אנחנו..."
"אנחנו"
"לא..."
"לא
"נהרוס..."
"נהרוס"
"את ההדרכה..."
"את ההדרכה"
"של המדריכה..."
"של המדריכה"
"ברור לכם, לא יוצלחים שכמותכם?!"
"כן, המדריכה" ענו שניהם.
"יופי, תתלבשו ועופו לי מהעיניים"
לאחר כמה דקות הם הלכו מותירים אותי חרמנית עוד יותר מלפני שבאו.
כבר לא יכולתי לשמוע את ליצני אומר לחצופי "אחי, אסור שאף אחד ידע. אף פעם, לא מדברים על זה" ואת שניהם חוזרים בדממה לחדריהם, מתעכבים זמן רב במקלחת ולאחר מכן הולכים לישון בלי להוסיף אף מילה.
למחרת הטיול המשיך נהדר, היתה שמש למרות היום הסתווי, והתלמידים לא הפריעו בהדרכות. ליצני וחצופי היו שקטים במיוחד, גם כשבכוונה התקלתי אותם בשאלות, מתגרה בפחדים שלהם.