היום יום הזכרון לשואה.
מהבחינה הפרקטית אצלי זה אומר ערב של דמעות וסרטים בטלוויזיה.
מהבחינה הרגשית המנטלית אנחנו חייבים להם הרבה יותר.
חייבים לזכור ולא לשכוח,
חייבים להוקיר את מי ששרד,
וחייבים לדעת את מה שקרה לאלו שלא.
חייבים להעריך את העובדה שבזכותם ובמידת-מה על גבם, קמה מדינת ישראל.
כל אחד שמזלזל במדינה הזאת ויורק עליה- יורק קודם כל על שישה מליון קורבנות, שלהם לא היה בית ולא היה צבא.
זה הבית שלנו. גם מי שהגיע לכאן בטעות ונשאר- מן הראוי שידע למי שייכת המדינה הזאת ומה הקריבו בשביל להקים אותה.
מאז שאני קטנה אני חושבת מה אנשים הרגישו, על מה חשבו ואיך חיו תכלס, ביום יום.
על זה לא מדברים בסרטים או בספרים.
בנאדם קם בבוקר בא לו קפה עם סיגריה. אין.
בנאדם רוצה להתקלח, להחליף בגדים, לישון על כרית. אין.
בנאדם רעב, רוצה לאכול חתיכת לחם עם גבינה. אין.
והילדים שלא למדו בב"ס,
ההורים שלא הלכו לעבודה.
כל כך הרבה דברים מובנים מאליהם היום,
ולהם לא היו אותם.
אז איך, אני שואלת, איך לעזאזל אנשים מרשים לעצמם לזלזל ולא להעריך את מה שיש להם?
להתאבד, ללעוג לאחרים, ללעוג למדינה, להתלונן על מחסור במשהו ולהתעלם מזה שיש לכם כ"כ הרבה?
אני חושבת על עצמי ערומה, ללא בגדים, ועדיין יש לי כל כך הרבה יותר ממה שהיה להם-
לק, עגילים, מסכה לשיער, בושם, וגם תקווה, חופש והגנה.
תעשו לי טובה,
למדו להעריך את הרגע ואת כל הטוב שיש לכם בחיים כי שום דבר לא ברור מאליו.
גם אם עבר עליכם יום חרא, הרי אין סכנה ממשית לחייכם ויש לכם בית להגיע אליו בסופו של דבר.
ואל תשכחו. לעולם אל תשכחו.
שתפו וספרו לילדיכם, לאחיינים, לכל מי שמוכן ולא מוכן לשמוע.
בבקשה עשו משהו משמעותי ביום הזה, בשביל להזדהות ובשביל לא לשכוח.
לסיום, אחד מהסרטים המדהימים יותר שיצא לי לראות בנושא.
מצ"ב הטריילר שלו. "החיים יפים", משודר היום בערב ביס 2.
לפני 12 שנים. 18 באפריל 2012 בשעה 12:17
