הסיפור הבא יפורסם בחלקים.
אם אתם סוטים שמחפשים סצינות מחרמנות- חכו לפרק הבא... בעצם לעוד כמה פרקים. אם אתם כמוני, ומעריכים את המקום הנכון שממנו אמור לבוא בדסמ (כלומר- מאהבה),
קריאה מהנה!
פרק א'
פסעתי למשרד שלי, כבכל יום, חולפת בדרכי על פני כל המשרדים בקומה. ככה זה כשהמשרד שלי בסוף, ולמרות שהייתי באיחור כמו תמיד, צעדתי לאט. שיחכו.
הייתי כבר מול הדלת, מחפשת את המפתחות בתיק, כשהסטוקר המעצבן מהקומה למטה צץ.
"בוקר טוב יפהפייה, הרשיתי לעצמי להביא לך קפה. לא הייתי בטוח כמה סוכר, אז שמתי אחד. זה בסדר?," הוא ירה לעברי את המילים וקירב אליי את כוס הקפה הגדולה.
"מה? לא, אני לא שותה קפה עם סוכר. זה הורס את הטעם של הקפה. וחוץ מזה, אתה לא רואה שאני מחפשת את המפתח?"
"שוב איבדת את המפתח? את רוצה לשים את הדברים אצלי במשרד ונקרא לשרת?"
"לא, אני לא רוצה לשים את הדברים אצלך. אוף, תחזיק רגע..." וזרקתי עליו את כל השקיות שהיו לי בידיים. לבסוף מצאתי את המפתח, פתחתי את המשרד, לקחתי ממנו את השקיות, נכנסתי למשרד וטרקתי את הדלת אחריי. איזה עצבים על הבוקר, ועוד היצור הזה!
לאחר שגרת התחלת יום, שנמשכה כשעה וכללה קריאת עיתון, שתיית קפה ואכילת ארוחת בוקר-התחלתי את העבודה. היום היה רגיל, מעט משעמם אבל בלי לחץ מיותר, עד שהודיעו לי שבשעה 16:00 תחל ישיבה עם נציג של חברה כלשהי, וזה העיב על הסיכויים שלי לצאת הביתה בזמן. מפלס העצבים שלי עלה, לאחר כמה שיחות עצבניות לכל מיני מטומטמים שאחראים על הלו"ז הצפוף הזה, הבנתי שלא תהיה ברירה ועדיף להיפטר מהחרא הזה כמה שיותר מהר. מה גם, שהבנות מהמרכזייה אמרו שהנציג הזה חתיך ורווק. למרות שכשאמרו לי את זה כרגיל הסתייגתי, אבל לבסוף אמרתי לעצמי שזה בונוס קל שמגיע לי על הישיבה התקועה והלא קשורה הזאת. לפחות יהיה עם מה "לשטוף את העיניים", למרות שנראה שגם הוא לא יצליח להוריד את העיניים מהמחשוף שלי, אפילו שהיום הוא לא כזה גדול.
כשהחלה הישיבה, נערכה היכרות בין כל המשתתפים והנציגים, וכצפוי מיד לאחר שעיניו פגשו את הפנים שלי הן ירדו מטה ועוד מטה ואז חזרו קצת למעלה. כחכחתי בגרוני והרמתי גבה, הוא הסיט את מבטו וכל אחד פנה להתיישב בכיסאו. אני התיישבתי ליד המנכ"ל שלי, שלפני הישיבה לחש לי "את תדברי, תסחטי אותם ותוציאי את ההצעה הטובה ביותר", והנציג שהתברר כסמנכ"ל ובנו של מנכ"ל החברה השניה, התיישב ממש מולי.
כשנגמרה הישיבה, עם תוצאות חיוביות, חזרתי למשרד. רגליי כאבו, הורדתי את הנעליים, שמתי את רגליי על השולחן, הדלקתי סיגריה והתקשרתי לחבר הכי טוב שלי. כיוון שאני מתנגדת לסטוצים, קיוויתי לשמוע על ההצלחות שלו עם גברים בתחום הזה.
בעודי מדברת בטלפון, נשמעה נקישה בדלת. התעלמתי. ואז הדלת נפתחה בזהירות, ומאחוריה נגלה לי שוב הסטוקר מהקומה למטה.
"רגע מאמי, יש פה עלוקה...," אמרתי והסטתי את הטלפון, בעודי פונה לסטוקר: "אתה עוד פה? לך הביתה"
"כן, היתה עבודה וגם קיוויתי לדבר איתך אחרי הישיבה. אני מפריע? אני יכול להמתין."
"כן אתה מאוד מפריע, למה לדפוק על הדלת אם אתה גם ככה נכנס בלי רשות? עכשיו צא החוצה ותסגור את הדלת אחריך"
"אהה...אני אמתין מחוץ לדלת, תקראי לי?"
"לא, אני לא אקרא לך. לך הביתה," עניתי בתקיפות וחזרתי לדבר בטלפון.
עברו כמה דקות ושוב נשמעו דפיקות על הדלת.
"לך הביתה אמרתי לך!" צעקתי והמשכתי לדבר.
הדלת נפתחה באיטיות לאחר כמה רגעים, והסמנכ"ל המעצבן הכניס את עצמו למשרד וסגר את הדלת אחריו.
"מאמי יש פה עוד עלוקה, מה קורה לאנשים היום?! חכה רגע," אמרתי לחבר בטלפון, ופניתי לסמנכ"ל: "אתה צריך משהו? תשאיר פתק למזכירה היא תפקסס לך מחר"
"אני צריך לדבר איתך"
"מה זה?"
"אולי תשחררי את חבר שלך מהטלפון?"
"חכה"
המשכתי לדבר בטלפון, שמעתי את סוף הסיפור, הדלקתי עוד סיגריה. הסמנכ"ל עשה פרצוף, אמר משהו על זה שזה מפריע לו, התעלמתי. אבל לא יכולתי להתעלם מכך שהמבט שלו לא נח מהרגליים שלי.
לאחר שסיימתי לדבר בטלפון, הורדתי את רגליי מהשולחן והסתובבתי אליו.
"יש עוד משהו שלא נסגר בישיבה?"
"למה הורדת את רגלייך מהשולחן? לא הייתי רוצה לגרום לאי נוחות"
"ויחד עם זאת כבר גרמת לה"
"אם כך, איך אני יכול לפצות אותך?"
"תורידו את הצעת המחיר בחמישה אחוזים"
"אני לא יכול לעשות את זה"
"אז אתה לא יכול לעזור לי"
"למה את עושה את זה? זאת לא החברה שלך, הבוס שלך ישלם בכל מקרה, הוא מטומטם"
"אני מעדיפה שישלם לי את החמישה אחוזים, לא לך"
"ואני מעדיף שהאחוזים יכנסו לכיס שלי"
"הכיס שלך תפוח מדיי בלי שום קשר"
"זה לא הכיס, זה יותר למטה"
"מה?! חתיכת אידיוט איך נראה לך שאתה מדבר?!"
"מצטער, זה לא היה במקום," הוא מיהר להצטער, משפיל את פניו
"אתה מפגר?!" צעקתי והוא לא ענה.
לאחר כמה שניות הסתכלתי עליו ואמרתי, "אני אגיד לך מה... תעשה לי מסאז' כדי להוריד את הכאבים ברגליים ואנחנו נשכח את התקרית הלא נעימה הזאת"
"בשמחה," הוא קם מיד מכיסאו מתקרב אליי.
"שב על הכיסא!" פקדתי והוא ציית, הרמתי את רגליי על השולחן והוא החל לעסות אותן מהעבר השני.
"נעים לך?"
"יותר חזק"
"את אוהבת חוזק?"
"יש לי מספיק ממנו"
"שיערתי לעצמי"
"מה שיערת לעצמך?"
"שאת בחורה עוצמתית. הדרך שבה דיברת בישיבה, הדרך שבה כל הזקנים האלה מהחברה שלך מכבדים אותך, ראיתי איך כולם הסתכלו עלייך"
"לפחות הם לא בהו לי בחזה, כמוך"
"את זה קשה לא לעשות"
גיחכתי, "קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים"
"אהה צבא! יש לך גם רקע פיקודי?"
"היה, לא מדברים על זה"
"עכשיו זה מתחבר לי"
"מה מתחבר לך?"
"האופי שלך"
"זה האופי שלי, לא מדברים עליו. אם יש לך בעיה תתמודד"
"אין לי שום בעיה, אני נהנה מהאופי שלך"
"כדאי שתחרוט את זה בזכרונך. זאת הפעם היחידה והאחרונה שזה ...," והצבעתי על רגליי, "יקרה"
"אני מאוד מקווה שלא"
"אין לך שום סיכוי"
"ולמה את חושבת שלא?"
"כי אני אמרתי שלא"
"נסי אותי"
"נסיון צריך להרוויח"
"צודקת," הוא ענה, הפסיק לעסות את רגליי והתרומם מכיסאו. הוא פסע באיטיות לעברי, וכשהיה ממש קרוב אליי לפתע ירד על ברכיו.
