אתמול בלילה נחת עליי רגע עילאי, רגע אלוקי.
הרגשתי צורך עז לומר קריאת שמע, ולא כי צריך, אלא לראשונה מזה תקופה ארוכה- כי באמת הרגשתי צורך.
ואמנם אני לא חוזרת בתשובה (שוב), אבל הבנתי משהו...
תקראו לזה התערבות אלוקית, תקראו לזה גורל, או קארמה-
אבל כל כלב בא יומו.
אפשר לצחוק בסיפוק כשמבינים איך כל האנשים מתחברים ביניהם,
איך הזבל נמשך לזבל, ואיך אני יודעת איזו נקמה מתוקה העולם ינקום בשמי.
אבל זה לא מדאיג אותי יותר.
פניי לקידמה, כי אני עברתי המון מכשולים ואני אעבור גם את המכשול הזה.
אני אתגבר, כי אני חזקה.
וזה מעצבן את האוייבים שלי, זה גורם להם לקנאה...
והקנאה שלהם רק גורמת לי לצחוק בצחוק רם יותר :)
אני לא כועסת, וזה גורם לי להרגיש הרבה יותר טוב.
ולא, לא שמעתי את השיר הזה כשקרה מה שקרה,
אבל עכשיו כשאני קוראת אותו הוא נותן לי המון תקווה לחיות (למרות המשמעות ההפוכה שלו).
א', אני יודעת שאתה תאהב את זה :)
