לומדת לדבר אחרת

מסתבר שכן. 

אתמול בלילה לא הצלחתי להירדם כ"כ אחרי סופ"ש מלא בפעילויות חברתיות ומצאתי את עצמי נוברת בארכיון של הבלוג של עצמי. 

וואלה! פעם הייתי כותבת מלאאאאאא. היו לי תובנות וסיפורים שחשבתי שאני ממש אבל ממששש חייבת לשתף את כולם בהם. 

אז היה לי קצת מצחיק והרבה עצוב. למה עצוב? כי רוב האנשים שהייתי קוראת ומגיבה אצלם ואף מדברת איתם מחוץ לכלוב ושהיו כמובן קוראים ומגיבים אצלי כבר לא קיימים. אני בין האחרונות שנשארו...

אז אני דינוזאורית!

רז78 וזוגתו כתבו פוסטים יפים על אהבה שגרמו לי לחשוב...

הרבה זמן לא חשבתי על אהבה, עוד יותר זמן לא הרגשתי. הרגשתי וחוויתי לא מעט דברים בשנים האחרונות,  אהבה אמיתית לא. 

מה זאת אהבה "אמיתית"? אצל כל אחד זה משהו אחר. אצלי זה בעיקר שקט, ובטחון. 

השקט להשתגע ביחד, כזה שמביא איתו אדוות קטנות וחמימות של רגש שמתפצפצות על חופי ליבי. 

הבטחון להיות אני. חפה ממסכות (כמעט), לדעת שגם אם אני עייפה, מצוברחת או סתם מתפנקת, יש פרטנר שיכיל וייתן כתף ויהיה גב. 

את הבטחון של לדעת שיש מי שקורא את המבט שלי, מבין ללא מילים לרוב מה אני צריכה ונותן לי את זה בחיוך ואהבה. 

כזה שיכול להתפגר ולצחוק איתי כי אני שטוטניקית מפגרת, אבל ממש. 

עוד הרבה דברים קטנים, אבל זהו בגדול. 

 כמובן שחשוב שידע להטריף לי את החושים, ילחץ על הכפתורים הנכונים ויילחץ בעצמו, כי איך אפשר בלי סקס שגורם לך לרעוד ולצעוק ולו לגנוח ולמלמל שטויות בטירוף. 

איך זה אצלכם?

כל אחד מאיתנו (נראה לי לפחות), שומר כמה דברים שיש להם ערך סנטימנטלי.

אני ביליתי אתמול בארגון הבית של ההורים שלי לקראת הגעה של מטפלת שתגור איתנו באופן קבוע ותטפל באמא שלי. 

ג'יזז פאקינג קרייסט מה אני מצאתי שאבא שלי שמר!!

את כומתת חיל המודיעין שלי ומדי א' שלא הזדכיתי עליהם כי לא מצאתי אותם (מעניין למה אבא!)

להזכירכם אני תיכף בת 52! המדים מלפני למעלה מ30 שנה.

חליפת הנישואין שלי עם הנעליים שלבשתי רק פעם אחת (אני גרושה כבר 24 שנים). 

את העגילים מזהב הראשונים שקנו לי בגיל 12!

את החולצות שקניתי מהמשכורות הראשונות שלי בגיל 17 (ניסו לשכנע אותי לשמור עליהן כי האופנה תמיד חוזרת) אבל פליז ביץ', גם אם אני אי פעם אצליח להשחיל אצבע לחולצות האלה מי ירצה בכלל ללבוש את הכיעור הזה שוב. 

בקיצור, צריכה סבל כדי לפנות 30 שקיות זבל מהבית, יש מתנדבים בקהל? 

לעצמי. 

בעיקר לעצמי.

עד כמה אני עייפה?

כל החיים יש לי מין קטע כזה מוזר שכשאני עייפה המח שלי עושה "הלחמים" של מלים. מה זאת אומרת? למשל..."הומבה" שזה המון וימבה. למשל רחביים כתפות (כתפיים רחבות) ופרקלודת למלקיט שזה כמובן הסרט החמוד מלכודת לפרקליט. ועכשיו? רמת העייפות שלי היא כזו שהתחלתי להלחים שפות!!! וככה למשל הצלחתי לבלבל ולהצחיק לקוחה שאמרתי לה שהיא צריכה לסקון את הקובץ המצורף. לזכותה יאמר שלקח לה פחות מדקה לקלוט שלסקון זה הלחם של לסרוק ו to scan. 🤦‍♀️🤦‍♀️🤦‍♀️ 

עד כמה אני עייפה מס' 2??

חוזרת הביתה מעוד יום עבודה של 12 שעות ומנסה לפתוח את דלת הבית. לא מצליחה כמובן וממשיכה לריב עם הפלדלת כמה דקות. כמעט מתקשרת שיפתחו לי את הדלת כי נדפק המנעול כשאני קולטת שאני מנסה לפתוח את הדלת עם הצ'יפ האלקטרוני שפותח את דלת המשרד. 

הצילווווווווו אני צריכה חופש!

כמה שזה נשמע ילדותי ככה זה גם נכון. 

אחרי שטעמתי משהו חדש שעשה לי ממש טוב,

אני מעדיפה לשבור ולפרק הכל מאשר לחזור למצב הקודם למרות שהוא היה לא רע בכלל. 

מה לעשות, כזאת אני. 

הצביעות שעולה פה מהבלוגים פשוט מעוררת בי בחילה לפעמים. 

לפני יומיים לא הצלחתי להירדם ונכנסתי לקרוא בלוגים (עדיף מלספור כבשים). 

נתקלתי בפוסט של אישה שאני גם מחבבת ויותר חשוב מכבדת שמספרת שהיא נדלקה על מישהו מקריאת הבלוג שלו. 

עזבו שמגברים נשלטים אני כבר לא מופתעת אבל נשים? שולטות אחרות??? שמייעצות לה ללכת על זה ולנסות להשיג אותו למרות שהיא ציינה שהוא תפוס?

בעעעעעעעעע

בואי חמודה, היית חושבת כך גם אם זה היה נשלט שלך? היית מעודדת ומפרגנת לה ש"תיקח" לך אותו? 

ביץ' פליז! 

הלכתי להקיא עוד קצת (הרבה).  

אין הרבה דברים שמחרמנים אותי יותר מלראות אותו מפנים ומבצע דברים שאני מלמדת אותו. 

כשהוא מתקשר אליי ומתחיל את השיחה ב"אני על ארבע גברתי" למשל. 

או כשתוך כדי שיחה שבה אני מסבירה ומנמקת לו שהוא טועה וצריך לשים לב למלים ודברים שהוא אומר כי יש להן משמעות, הוא אומר לי כמה זה מחרמן אותו פתאום להרגיש את העליונות שלי עליו ברגע הזה, את הכח שיש לי עליו וכמה נעים לו להרגיש קטן. זה מחרמן אותי ממש. במיוחד שלא הייתה כאן שום קונוטציה מינית. 

והתמונות? זה סתם מחרמן 😀

אנשים שחושבים שלהקטין אנשים אחרים גורם להם להיראות או אף להיות טובים יותר. 

הם לא מבינים שהם רק מתגלים בעליבותם וחושפים את חוסר הביטחון שלהם. 

להיות חזק על "חלשים" זו לא תכונה טובה, בטחון עצמי אמיתי לא מתבטא בירידה על אחרים.

אפסים.