"את לא מפחדת שמישהי תיקח לך את יוס?"
שאלו אותי בקבוצת הוואטסאפ "הספסל" (עובדי בית המלון בחל"ת שגרים במרחק הליכה אחד מהשנייה ונפגשים באמצע בערך, להלן "הספסל").
"עזבו, אין לנסי עצם קנאית אחת בגוף. גם לבעלה לשעבר היא נתנה לעשות מה שהוא רצה".
המשפט הזה ממש הצחיק אותי, מה זה נתנה לו לעשות, מה אני אמא שלו שמרשה או לא מרשה??
לא, אני לא מפחדת ש"ייקחו" לי את יוס, אנשים הם לא באמת חפצים (למרות שזה מחרמן לחשוב אחרת לפעמים). אי אפשר לקחת מישהו שלא רוצה ללכת. הוא לא באמת "שייך" לי והוא גם לא בן זוג אז הוא יכול לעשות מה שהוא רק רוצה, חוץ מזה שאני אהיה הראשונה שתשמח אם הוא ימצא אהבה אמיתית.
ומה זה השטות הזאת שאני לא קנאית??? אין בן אדם שלא קנאי במידה כזו או אחרת, אם אוהבים אז חשים גם קנאה, השאלה מה עושים איתה. מעולם לא האמנתי שצריך לסגור, לכלוא מישהו. זה רק מתכון בטוח לבריחה או בגידה. כשהייתי נשואה אכן "נתתי" לבעלי חופש מלא כי נאה דורשת, נאה מקיימת. מכיוון שהוא היה מהמרכז ועבר לכאן עבורי, הוא נהג לנסוע כל סופ"ש חזרה למרכז ביום חמישי, מבלה זמן איכות עם ההורים וחברי הילדות ואני הייתי מצטרפת לשישי שבת. אחת מבנות הזוג של חבריו הקרובים הייתה מתעצבנת ואומרת שאני מקלקלת את שאר הגברים ושגם הם חלילה יתחילו לרצות לבלות קצת זמן רק עם החברים ושבסוף בעלי יבגוד בי. מה שקרה הוא שבעלי העריץ את האדמה שעליה דרכתי ואילו בעלה בגד בה כבר שנים לפני שהגעתי לחבורה כי היא חנקה אותו והוא לא היה גבר מספיק להעמיד אותה במקום אז הוא פשוט בגד בה.
ולסיכום החפירה והטיול בשביל הזכרונות הטובים: קצת קנאה זה טוב וכיף, הרבה זה כבר פחות. אנשים הם לא חפצים, הם לא באמת שייכים לאף אחד, אי אפשר לקחת אותם.
