למה אני עדיין מופתעת מהדברים ההזויים שקורים לי
אני לא יודעת.
קצת לפני סיום המשמרת היום אני עוברת בלובי העמוס
שלנו (יש לנו כנס גדול של ישראלים מעצבנים) כשלפתע
אני רואה פרצוף מוכר ונעמדת בשוק. ל'???? אני שואלת.
הוא בוהה בי בהלם לא קטן גם כן ואז האסימון נופל לו.
ל' היה אחד החברים הראשונים שלי. הייתי בת 18
לפני גיוס והוא היה בן 21 ולפני שחרור והכרנו במסיבת יום
הולדת של חברה שלי שיצאה עם חבר שלו.
"בזכותו" זכיתי לכינוי "בלה" בחבר'ה שלנו מכיוון שהיה גבוה
מאוד (1.92) ואני עם כל ה 1.68 שלי נאלצתי חצי לרוץ אחריו
כשהיינו הולכים יד ביד ולצעוק ל' חכה לי...
הוא גם היה הבחור הראשון שהכין לי מיקס של שירי אהבה.
זוכרים את הטרנד הזה? שבנים היו מכינים אוספים רומנטיים
לחברות שלהם על קלטות?
יצאנו סה"כ שלושה חודשים, אבל אלה היו 3 חודשים מהנים
ועובדה שאני זוכרת אותו עד היום בחיבה.
ראיתי אותו רק פעם אחת מאז והיה ממש מרגש לראות אותו
ולהכיר את אשתו היום, במיוחד מכיוון שכשהוא הציג אותי
בפניה הוא אמר לה לונה זאת בלה.
והיא חיבקה אותי ואמרה בלה! את יודעת שאת האקסית
היחידה שהוא אי פעם דיבר עליה בחיבה וחיוך על הפנים?
תמיד כשאני שומעת את השירים האלה אני נזכרת בו
ומחייכת.
