לפני 9 שנים. 17 בינואר 2015 בשעה 13:06
בדרך לעבודה זה מרגיש לי שהשמיים בוכים יחד איתו כשהוא מדבר איתי שוב עליה.
הדמעות שלו מתערבבות בדמעות שזולגות על זגוגיות החלון כאשר הוא משמיע לי שיר, אחרי שיר, אחרי שיר ומסביר לי
למה זה השיר שלהם, וגם זה, וכן, גם זה.
לי כבר אין מלים לנחם אותו, לנסות להעיר אותו במלים קשות שמזכירות לו למה הוא כבר לא איתה לא עזר.
אז אני בוכה, איתו ועם השמיים, ועם דודו טסה.
